להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 9 - נקסט

הם החליפו הבגדים המוכתמים בדם שלי ללבנים נקיים, עדיין עשויים כותנה, כמו שמיו נהג ללבוש. הם החליפו את התחבושות והפלסטרים לחדשים, והורידו את התחבושת שעל הלחי השמאלית שלי כשהכוויה הפסיקה לגרד. בעצם, אולי היא לא הפסיקה. פשוט לא היה לי אכפת יותר.
היו לי יותר תחבושות ופלסטרים משדמיינתי שיהיו לי. לא שאי פעם פינטזתי על כך, כמובן.
אסטין אחז בזרועי בעדינות כאילו הוביל אותי. פרייזר פסע מהצד השני במבט מרוצה וקר, ידיו שלובות מעל המטה שלו, הפרפר בקצהו מרחף מתחת לידיו. הוא היה רחוק, אבל באותה מידה יכל להיות קרוב. מעולם לא הרגשתי ריחוק כל כך גדול ממישהו.
סוהרים עמדו והביטו מהצד ויכולתי לחוש במבטם אבל באותה מידה הם נדמו כמו ביקום אחר.
לא יכולתי שלא להרגיש שאני צועד בעולם בפעם הראשונה. פסעתי לתוך החדר ההוא, הנקי, בבניין 0, במרחק מהחדר שבו שהיתי, וכל צעד שלי, קל וחותך ואיטי ככל שיהיה, הוא צעד לאחורנית כשאני נופל לאבדון. וכשהרמתי את עיניי, ידעתי שלעולם לא אוכל לחזור מהבור השחור ההוא שאני נופל אליו.
המראה נצבה מולי, כנגד הקיר, מראה גדולה וממוסגרת שנשענת על הריצפה, כמעט בגובה שלי.
יכולתי לראות אותי צועד קדימה, הדמות שבמראה מחקה את תנועותיי. או להפך. לא ידעתי. לא רציתי, אבל בער בי הרצון הזה, רצון מכלה כמו אש. כמו האש שצרבה אותי לפני שלושה ימים, שלושה ימים בהם הייתי לבד. בהם בהיתי בתקרה, חלול, בהם הלחי שלי הפכה חלקה למגע ולא יכולתי להרגיש את השינוי כשהורדתי את התחבושת והעברתי עליה יד.
הכוכבים השחורים מתחת לעיני, ופסי הגורל כמו סדקים בעור הלבן שלי, חוצים ביניהם, ולא יכולתי שלא לחשוב: נפצו אותי ואלו השברים. סדקים שחורים ושבריריים בפנים שלי, פני חרסינה.
הגלימה הלבנה שהם כרכו סביב אחת הכתפיים שלי, שנפגשה והוחזקה בכתף השנייה בסיכה גדולה ממתכת, נראתה כמו גלימה לבנה של כניעה.
הייתי נסיך הכניעה, נסיך לבן, נסיך ריק. לא היה בי כלום.
כשהבטתי למולי במראה, רציתי לסלק אותה נואשות, לברוח, לנפץ אותה. הכל ביחד ואף אחד מהם. לעשות הכל. ולא לעשות כלום. אבל הייתי ריק מכדי לעשות משהו מכל אלה- וכל מה שיכולתי לעשות היה להסתכל.
ולהסתכל.
ולהסתכל.
על העיניים החיוורות שהביטו בי בחזרה, שפעם היו אדומות ומנצנצות וכעת נראו כמו שתי טיפות דם, מוקפות שחור של מחסור בשינה, באוכל, ב... הכל.
בריסים שהפכו חיוורים, ובעור שאיבד מצבעו, הופך שקוף יותר מהתחבושות והפלסטרים.
בגוף שהיה עטור בהם יותר מתמיד, מכסה ללא הצלחה על כל הצלקות, שחלקן ירפאו וחלקן לא.
להסתכל בשיער הלבן, עם הקבוצות שעוד נותרו כסופות, מתארך וצונח סביבי בבלגן של משי לא מטופל.
ולהסתכל במערכת הכוכבים ששינתה אותי, את תוך תוכי.
תהיתי אם כך זה מרגיש, לשאת מערכת כוכבים.
כאילו היא זו שנושאת אותך.
ואז, אז התמלאתי קור.
וזה היה הרגע בו הסתובבתי בתנועה מהירה כמעט יותר מזו של עין אנושית לא מוכנה, ושלפתי את הסכין השחורה מחגורתו של אסטין שעמד צמוד אליי בתנועת מפרק מברישה, מניף אותה בקו ישר ללא רעד או שינוי במבטי, שניבט אליי מהמראה משמאלי, והצמדתי אותו לגרון של אסטין.
הייתי שניים, האחד שבמראה ואני. חתיכה ממני שם, ומה שנשאר ממני כאן.
עיניו של הבחור שחור השיער נפערו, ידיו זעו, אבל הגוף שלי היה שקט כמו פסל.
הסכין נגעה בגרון הלבן שלו, בשקט מופתי, בדיוק בנקודה הרגישה בגוף. תנועה אחת, והוא ימות, חשבתי בשלווה. הזיכרון הצילומי שלי ניתח בקור רוח: גוף האדם, רשומות רפואיות שלמדתי מד"ר מנטה. להיכן לקרב את הסכין, היכן ללחוץ. ליד הגיד. העורק הראשי. מסביבי נשמעו התנשפויות הסוהרים השומרים, ומבטו המחמיר של פרייזר, שלא הסגיר בהלה אבל בהחלט השתנה. שריר התהדק בלסת שלו, הבחנתי באדישות.
נעצתי מבט בעיניו של אסטין.
שחורות, שחורות.
פעם חשבתי שאין להן סוף, כמו חורים שחורים. אבל עכשיו פגשתי בסוף הזה. וידעתי ששלי תהומיות אפילו יותר.
שפתיי היו קו דק, ללא רעד. הייתי יחף. שקלתי את הסכין בידי, אסטין בולע רוק מולי, והגרון שלו זע מתחת לסכין. עיניו מתרוצצות כדי לנסות למצוא דרך, למצוא מה לעשות, שפתיו מתפתלות. הראש שלי היה מלא וריק ממחשבות באותו הזמן. פתחתי את שפתיי, קולי חד גוני, צרוד.
"אני עייף, באמת."