להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 45 - מיילה

"יש לנו חצי שעה עד שנגיע לארמון, ועד שהמרד יתחיל." לוסיה אמרה. פניה היו רציניות, השיריון הכסוף שלה נוצץ בשמש, והיא נראתה מוכנה לקרב. כולנו כבר ירדנו מהספינות בקפיטל קולורי, ובהנפת יד שלה, החיילים שקיבלו את פנינו וניסו לעצור אותנו נקשרו, מעולפים, במרחק מה, מורד אחד שומר עליהם. "נקווה שהספינות האלפיות יגיעו בזמן," אמר דים, מביט בנו בחדשנות.
ג'ין נותרה מאחור יחד עם כל מי שלא יכל להילחם, והייתה בכך הקלה. הילדה הקטנטונת בטוחה. גם ליו, שנותר לצידה, למרות המחאה שלו. הוא עשה מספיק. אם לא הוא, יכול להיות שהיינו מאחרים, ולא יודעים על כך שסאמר תכנן להפוך למלך היום. רוב הרחובות היו ריקים, כל האצילים כנראה מתאספים אל הבמה הגדולה של סאמר. הים נהם מאחורינו, ואני אגרפתי את ידיי- הגיע הזמן שנילחם. רציתי כבר להרביץ לכמה חיילים. או למלך ולפרייזר, מי שרצחו את אבא שלי. או אסטין, האידיוט הבוגד.
היה משהו מפחיד בלצאת ולהילחם ולשים את החיים שלך על הקוו. אבל להישאר מאחור... יהיה מורט עצבים.
רכבנו על סוסים, כרכרות היו איטיות מדי, מתקרבים כעת אל הארמון המנצנץ במרחק. נלחמנו בכל חייל שניסה לעצור אותנו, שומרים על הגב אחד של השני, מותירים שלוליות דם מאחורינו. לא הייתי צריכה לעשות הרבה, המורדים הצליחו לטפל ברוב החיילים, אבל הדם שלי רק המשיך לפעום ולרתוח, והייתי צריכה לעשות משהו. לא היו הרבה חיילים- רוב החיילים שהיו כאן שמרו על הנמל, או הגיעו לפקודתו של סאמר, או כך לפנות ניחשתי. הרחובות היו ריקים יחסית, כיוון שכולם היו מול הבמה, אבל כל מי שנותר מאחור מיהר להתרחק בבהלה. אני חושבת שכולנו הרגשנו את זה- זוג עיניים אדומות, נחושות, הנסיכה רוכבת בגאון, גבה זקוף, ויכולתי להרגיש בלחץ שהיא שמה על כולנו: לנקמה. יכולתי להרגיש שהיא חיכה שנים לרגע הזה. כל המורדים שלצידה חיכו שנים. המבט של ארת'ר, דים, ג'ולייט וסמי-אורב היה מחשמל.
חצינו את מחוז רגיום ומהר מאוד הגענו קרוב לארמון. "שנפנה אל הארמון, או אל הפטיבולום?" שאלה ג'ולייט את הנסיכה, שתיהן רוכבות אחת ליד השנייה. שיערה הכסוף של הנסיכה היה אסוף לאחור, צונח על גבה בגלים נוצצים, ופניה נעשו לרגע מבוגרות יותר מגיל 22- משהו נוסטלגי עלה בהן. תהיתי מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה את הארמון. "נתפצל," היא החליטה. "מחצית מאיתנו יכבשו את הארמון וימשכו את הצבא. המחצית השנייה תגיע אל הפטיבולום כדי שנוכל לעצור את סאמר בזמן."
"אני אצא לעצור את סאמר, לוסיה," נשמע קול שקט. כולם הסתובבנו, מביטים בדממה בנקסט, שרכב בשקט על הסוס שלו, גבו זקוף ויציב. השיער הלבן שלו שנקצץ בקוו הסנטר שלו נצח לצד פניו, לבן כמו עננים, חסר בו הנוצצים הכסופים שעיטרו את שיערה של לוסיה.
לוסיה אגרפה את ידיה. "אבל-"
"תכבשי בחזרה את הארמון." הוא אמר. איכשהו, הרגשתי שהוא התכוון לומר, 'הארמון שלך'.
הם הביטו זה בעיניי זה. "אני אגיע מאוחר יותר, אחרי שנכבוש את הארמון," היא אמרה.
"ואל תהרוג את סאמר." ידיה התאגרפו. "הוא שלי."
נקסט הנהן. "נזוז," הוא העביר על פנינו את מבטו, וכולנו הזדקפנו: יודעים שהוא מדבר אלינו. אנחנו היינו האנשים שלו. מאז ומתמיד.
"הגיעה הזמן שאחזור הביתה," קולה של לוסיה נשמע חזק, מצלצל מעל כל הצבא שלה, צבא מורדים נאמן, וכולם הרימו את הנשקים שלהם ברצינות, מריעים.
משכתי במושכות, מצקצקת בלשוני. לוקה, שו, איד, אליסון ואני, יצאנו לדרך בעקבות נקסט, שהפנה את גבו לאחותו, רוכב אל הצד השני. אחרינו דהרו מחצית מהלוחמים המורדים שאיתנו. ראיתי את הנסיכה מעיפה בנו מבט אחרון, ואז דוהרת בנחישות יחד עם בני לווייתה לכיוון הארמון הגדול. נקסט לא הביט לאחור. הרגשתי בפרסות הסוס מכות במדרכה, חזקות מדפיקות הלב שלי, מטלטלות את הבטן שלי. צבא האלפים צריך להגיע בקרוב. הנסיכה והאחרים נעלמו לכיוון הארמון הגדול, אל תוך רחובות מחוז רגיום. ואז לא הבטתי יותר לאחור, דוהרת קדימה.
האוכף החום השתפשף בירך שלי, מערכת הכוכבים שלי שחורה על גבי העור הבהיר שלי. הבטתי בווין, הבלוס, שרץ במהירות לצידו של נקסט. כפותיו חבטו במדרכה, והוא מדלג מעל ארגזים, מתעלם מאזרחים מבוהלים שהתרחקו מהדרך שלנו, או הביטו בנו בתקווה ולחשו: "אלו המורדים!"
אציל אחד נעץ בנו מבט נוזף, וצעק משהו על זה שאסור לפשוטי עם מלוכלכים לחסום את הדרך לאצילים. הוא רכב על סוס גדול ומטופח, לבש בגדים יקרים, והאוכף שלו היה ראוותני ומנוקד ביהלומים, והוא כמעט ודרס נער אחד ברכיבה שלו. הרשתי לעצמי לחתוך במהירות את רצועת העור של האוכף שלו, ואחרי שחלפנו על פניו יכולתי לשמוע את הצרחות שלו כשהוא החליק לאחור מהסוס שלו, זה בוטש בפרסותיו ודוהר קדימה, נוטש את אדונו מאחור. חייכתי קלות כשהקללות שלו נשמעו, ומשכתי במושכות של הסוס שלי, דוהר קדימה במהירות.
הבטתי אל האופק, הרחובות הנוצצים מלווים אותנו, רוב החנויות סגורות כרגע כי הבעלים שלהן התאספו כדי ל-'הכתרה' הרשמית של סאמר לווליי לפני האלים.
אנחנו נגיע בזמן? ומה לגבי מייקו וקול? הם התנדבו ללכת ולעורר מרד בכלא- לעצור את פרייזר מלהגיע ולעזור לסאמר. הם הצליחו? אני יודעת שהם חזקים, אבל... האם הם חזקים מספיק? האם האסירים האמינו להם? לא, זה לא משנה, ידעתי. בין אם הם אמרו את האמת או לא, אני מכירה את הכלא הזה. האסירים ילחמו. הם ינצלו את ההזדמנות. על זה הסתמכנו. אבל... הבטתי אל השמיים. לא נראה שום זיקוק, שיסמל את ההצלחה שלהם. מה בדיוק קורה שם?
"אנחנו מגיעים," ציין לוקה, מצביע קדימה, להיכן שקהל גדול עמד וחיכה למשהו, מסתיר לנו את הבמה. לוקה הסתדר עם הרכיבה טוב יותר מכולנו, ולכן שם לב ראשון ובחדות ברורה יותר: החרב שלו שיספה את האוויר, חנית שכוונה לעברנו נחצית לשניים. השומר שהניף אותה נרתע לאחור, מביט בשברים שבידיו.
"מי אתם? אתם לא נראים כמו אצילים שהוזמנו להכתרה," נשמע קולם החשדני של החיילים ששמרו על הסדר, ואז העיניים של אחד מהם נפערו בזיהוי: "אלו המורדים! מהר, צריך-"
הוא לא הספיק לומר שום דבר נוסף, כי חץ פילח את הגרון שלו, והוא קרס, משתנק ושותת דם. עיניה של אליסון נצצו בכחול שמיים, הקשה שלה מתוחה לפניה ביציבות מושלמת. מבטה היה כמעט כועס ונקמני, אבל היא נראתה בשליטה. "אין לנו זמן לזה," היא נהמה. היה משהו יוקד ולוהט בה כעת, כאילו ישות ענקית מרחפת מעליה. היא הביטה הצידה, מבטה מתרכך, ולרגע היה נדמה לי שראיתי בעיניים שלה הבהוב מוכר: כאילו היא רואה את נרו, אחיה הקטן, עומד לצידה.
היא מתחה כעת חץ נוסף, מכוונת אותו לשומר הבא.
אני חייכתי קלות, "אני מחבבת את הבחורה הזו."
כשהחץ נורה, כולנו יצאנו לדרך, ואז התחילו הצרחות. נקסט הרים את ידו, יד בהירה וקטנה, והטיל סכינים במהירות. הכסף ננעץ בכול החיילים שלפנינו, כולנו מתקדמים לתוך ההמון, קדימה ואל הבמה. לוקה בעל חרב הפרשים שלו, נלחם בקלילות ובהתלהבות קלה, שו נעלם להיכן שהוא- אבל קבוצות של חיילים נותרו מוטלים על הקרקע, גופם מחורר. האצילים והגברות התרחקו, צורחים, מתכופפים ואוחזים בראשם או ממהרים אל היציאה והרחובות, אל המרכבות שלהם. ווין נעץ את שיניו בכל מי שהתקרב אלינו, איד נלחם בקלות, ואליסון מסתחררת על הסוס שלה כמעט כמו לוקה, יורה חצים בדיוק קטלני. המשרתים מיהרו לעזור לאדונים ולגברות שלהם לצאת משם, ואלו שיכלו להילחם נראו מבולבלים. אני זינקתי, נעמדת על האוכף, ואז שלחתי בעיטה לכיוון ראשו של החייל שהתקרב אליי, תוקעת סכין במפרקת שלו, ונעזרת בכתפיו כדי לקפוץ חזרה אל הסוס. הוא קרס מאחוריי. האצילים שמסביב צעקו, ההמולה והפאניקה גורמת לכולם להתרוצץ כמו עכברושים מבוהלים, כל מי ששם לב למה שקורה או שומע את הצרחות והיריות מתחיל להימלט מהמקום. הכאוס שורר כעת, אז כמה מורדים כיוונו את כל האצילים והמשרתים והאזרחים וכל מי שנימצא ולא נלחם הרחק משם אל תוך רחובות מחוז רגיום. לא הייתה לנו כוונה לרצוח את מי שלא התכוון להילחם.
הרגשתי במבטו של חייל כעזרתי למשרתת צעירה ומבוהלת להתרומם ולהתרחק משם, ואז ראיתי אותו תופס במשרת זקן אחד שלא הספיק להימלט או לעזור לאדון שלו, מקרב את הסכין שלו לצוואר שלו. נרתעתי לאחור, לא מסוגלת להתערב. המשרת הביט לכל עבר מבוהל, ואז אליי.
"אני לא מאמינה," אמרתי בארסיות, בעודי מורידה את הסכין שלי לקרקע, "חייל קולורלנד מאיים על חייו של משרת כדי למנוע ממורדת להתקרב? אתה בכלל שומע איך זה נשמע? אתה מאיים לפגוע באנשים שאתה אמרו להגן עליהם!" כמעט ופלטתי צחוק מריר.
"אני אמור להגן על המלך," החייל פלט, מתנשף בחיוך מגעיל, "וזה רק משרת. תראי, אפילו האדון שלו נטש אותו!" הוא החווה בגיחוך לעבר אדון עשיר אחד שרץ משם, שקי זהב משקשקים ממותניו. עיניי פגשו בזה של המשרת, וזה נראה מבוהל, מזיע. הוא אל עשה שום דבר שיסבך את העיניים- משרת שאומן היטב.
"בסדר, אני לא אתקוף! תשחרר אותו," אמרתי בנהמה. המורדים האחים היו עסוקים לחימה סביבי. אני צריכה לטפל בזה בעצמי. או אולי לסמן לשו. אני אתקרב ואעלף אותו לפני שהוא יספיק-
בום! הבטתי בהלם בחייל אחר שהתנגש בחייל הזה מאחור, מכה בגבו, והחייל שלפניי קרס, המשרת מתרחק משם בהלם.
החייל הביט בי, עיניו מצומצמות: "אני לא מוכן שמישהו יאיים או ייפגע באזרחים שאני אמור לשמור עליהם, גם אם אלו חבריי לנשק. אחריי מה שראיתי עכשיו, השתכנעתי- אני אעזור לכם." הוא אמר.
חייכתי אליו. "אני רואה שלחלקכם יש ערכים." נתתי אגרוף קליל לכתפו, ואז שלחתי בעיטה אל החייל הבא. החייל שלידי הרים את החנית שלו, עוצר חייל אחר מלהתקרב אליי. אז היו גם חיילים כאלה... חשבתי לעצמי.
המשכנו להילחם, מתקדמים ככל כשהרחבה מתרוקנת מאצילים ומשרתים ואזרחים. ואז, סוף כל סוף, יכולנו לראות את הבמה. דהרנו לשם במהירות, ואני הרגשתי לפתע במבט על גבי, צמרמורת מפלחת את עמוד השידרה שלי. הסתובבתי, מביטה אל הבמה. המבט שלי סרק את במת האבן, את העמודים. על הבמה צויר סמל כלשהו, סרטוט ענקי, בצבע אדום- לא ידעתי אם זה דם או צבע, אבל משהו בזה היה מזרה אימה וגרם לי לבחילה. ממקומי מול הבמה הגדולה והגבוהה לא ראיתי בדיוק מה צויר שם, אבל יכולתי לראות את סאמר עומד על הסרטוט, לצידו כמה אנשים, ביניהם זיהיתי את הטועם שלו, הלוחם המנופח, והבחורה המתנקשת, שעמדו, מוכנים לכל פקודה. מולו, על במת האבן, שכבה דמות- אני חושבת שהיא הייתה מחוסרת הכרה, כי היא לא זעה ולא הייתה קשורה. מה קורה כאן? הטקס כבר התחיל?
נשכתי את שפתיי. אנחנו צריכים להגיע אל הבמה, ולעצור את הטקס, לעצור את סאמר. ראיתי את סאמר מרים את ידו, מסתובב אל אחד האנשים שלידו. נתתי אגרוף לחייל שניסה לתקוף אותי, מסתובבת: סאמר שלח דמות מוכרת, עטויה ברדס שחור, ואת הבחור השרירי שלידו. מבטי נתלה בדמות שהתקרבה אלינו, וקפאתי: אסטין.
"א-אסטין..." מלמלתי.
הוא רץ כעת, מבטו מתמקד בי: אני קפאתי, לא מסוגלת לזוז. ואז נשמעה שריקת כדור, ואסטין מעד לאחור, כדור הרובה חוצה ביננו, פוגע בחייל שניסה לתקוף אותי בזמן שהשתהיתי. שו.
נכון, אני לא יכולה לחלום. אני צריכה להילחם. 
הבחנתי בזווית העין בנקסט, שהתקדם יותר מכולנו, מביט לעבר הבמה.
"יש חדשות מהצבא!" נשמע קול לפתע, ומורד אחד שלא זיהיתי רץ לתוך הזירה, מדווח לנו במהירות.
"מה קורה?" שאלתי אותו.
"אנחנו מצליחים לכבוש את הארמון. הצבאות נלחמים אחד בשני, אבל לנו יש את היתרון בינתיים. אבל..." הוא היסס לרגע, אבל לא היו לנו זמן לזה.
"אבל מה?" שאלתי בחדות.
"נראה שאין חדשות מהכלא. יכול להיות שהסוהרים ופרייזר מנצחים אותם כרגע." קולו נשמע קודר. נשכתי את שפתיי, חושבת על מייקו וקול, על אנקו-צ'אן והתאומים ופלאג ושלי וטרוי ו... אפילו ד"ר מנטה, האישה המעצבנת ההיא. הם יהיה בסדר? הם יהיו בסדר. אין לי זמן לדאוג להם עכשיו. יש לנו צרות משלנו.
"נראה שהמרד קורה בכל שאר הערים. אלבסטרו הצפונית, רושולנד והגלבן איסט- כולם נלחמים כנגד הצבא שהשתלט על האיזור." הוא הרכין את ראשו. "אני צריך לחזור אל הנסיכה. בהצלחה."
"תספר לה על המצב שלנו. אנחנו כרגע מחזיקים מעמד," אמרתי לו, מתנשפת קלות. הוא הנהן, מתרחק משם.
חשבתי על המורדים הרושים, והאסטורים, והאיסטים- על וור וכל האנשים שהחברים שלי ואני פגשנו בדרך, וידעתי שהם נלחמים עכשיו, ממש כמונו. אז הכרחתי את עצמי להתרכז בקרב שלי.
הבטתי לעבר הבמה: סאמר נראה לא מרוצה. הוא החווה בידו, והלוחם הגדול שלו והמתנקשת ירדו מהבמה, הלוחם נוחת בכבדות וממשיך לרוץ והמתנקשת נוחתת ללא קול ונעלמת, מופיעה שוב מול איד, שניצח חבורת חיילים, וכעת צעד בזהירות מול האישה חומת השיער.
הלוחם הסתער לקרב, ואף אחד מהמורדים לא הצליח לעצור אותו- הוא נילחם בכוח, דם ניתז סביבו על הריצפה, אנשים שיצא לי להכיר בוורדה גרדן צונחים לנגד עיניי על הקרקע. גבר שיש לו ילדה קטנה, בחורה שהתארסה לא מזמן. הלב שלי דאב, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להתרכז בקרב שלפניי. כל האנשים האלה הגיעו לפה מוכנים לסיכונים, הזכרתי לעצמי.
"זה כבוד למות למען המולדת, למען הנסיכה," נאנק זקן אחד, כשצווארו שוסף, והוא השתנק דם, צונח חסר חיים על הקרקע. הניצוץ הזה נראה בעיניי כולם: זה כבוד למות למען הממלכה, למען הנסיכה. הם היו אמיצים. אני התקרבתי אל הבמה, לידה עמד אסטין. שמעתי את ווין נוהם, נעמד לצידי.
"תעזור לי, חבר?" חייכתי אליו זווית פי, אבל האמת שהתנשפתי והפציעות שספגתי כאבו. מחיתי את השריטה שעל הלחי שלי, הדם נמרח על כף היד שלי, והבטתי בעיניו השחורות של אסטין, הדומות כל כך לשלי בצבע שלהן. הנפתי את האגרופים שלי.
לידי, נקסט התקרב אל הבמה יותר מכולנו. לוקה היה ממש מאחוריו, והמבטים של שניהם היו נעוצים בסאמר. ואז ראיתי את נקסט הביט אל מרכז הבמה בזווית העין, ואת עיניו נפערות.
מצמצתי, מביטה חזרה אל הבמה. חיפשתי במרכזה, במרכז הסימון האדום, והנשימה שלי נעתקה: "מיו..."
הם עשו לו משהו, אולי עילפו אותו, וכעת הוא שכב על הגב במרכז הבמה, כמו ששכב בארון הזכוכית ההוא, לפני כל החודשים ההם.
השיער הבלונדיני שלו כמעט ולא התלכלך באדום, צונח על האבן, וכך גם הבגדים הלבנים שלו, ורגליו היחפות. הבטתי לעבר לוקה- גם לוקה הבחין בכך, אלא שמבטו ננעץ כעת משהו מאחורינו- הסתכלתי לאחור.
כרכרה מוכרת התקדמה לעברנו, לא כמו שאר הכרכרות של האצילים שדהרו במהירות לכיוון השני. מישהו הגיע באיחור? לא, גם אם היה כזה, הוא היה שומע על מה שקורה פה. צמצמתי את עיניי, ואז פערתי אותן כשזיהיתי את הציפור הכסופה, את הנורת' שהתנוססה על צדדי הכרכרה. פ...פרייזר!
"היי, מיילי, אל תסתכלי למקום אחר כשאני מולך," נשמע קולו של אסטין, מכריח אותי להביט בו בחזרה. ווין נהם אליו. "את לא יודעת שזה לא מנומס?"
"הא," פלטתי נביחת צחוק קצרה, "נראה שאתה בעצמך צריך ללמוד לשלוט בעיניים שלך, אם ככה. או שתחורר בנקסט חורים," נעצתי בו מבט זועם. הוא חשק את שיניו, נמנע סוף סוף מלהגניב מבטים אל הנסיך, שזה התקרב אל הבמה יותר ויותר, עד שיכל ממש לגעת בה לולא שומרים עוד חסמו את דרכו.
הרגשתי את המורדים נלחמים בלוחם של המלך מאחוריי, ואת איד והמתנקשת חגים זו סביב זה, בוחנים אחד את השני. לוקה הביט אל הבמה ואז אל הכרכרה של פרייזר, כאילו הוא מתלבט קשות לאן לגשת קודם, בעודו נלחם.
התכוונתי לצאת לקרב, אלא שאז נשמע קולו של סאמר: "סוף כל סוף!"
כולם קפאו במקומם, מרימים מבט אל הבמה. אדם זקן אחד שהמשיך וסרטט את הסמל האדום עמד כעת מעל גופו של מיו, ומלמל משהו. הוא הרים את ידיו, צועק משהו לעביר, ולא הייתי בטוחה באיזו שפה, אולי לטינית עתיקה מאוד.
סאמר עמד קרוב אליו, חיוך בעית מתנוסס על פניו, כשגופו של מיו הטלטל לפתע. מיו נאנק, וכולנו הבטנו באור הזהוב שזרח על השיער שלו, על הרגליים שלו, על הבטן שלו, הבגדים הלבנים שלו נפרעים פתאום ברוח פתאומית.
קפאתי במקומי, גל גדול וחרד עובר בי. אני לא יודעת מה הזקן ההוא עשה, מה הוא עולל על הבמה, ומה הוא הוציא מתוך מיו ואיך בדיוק- או למה, אבל הוא נעמד לאחר מכן, מניף בשתי ידיים גרומות מגילת קלף לבנה וגדולה, העיניים של כולם ננעצות בה.
איד, הלוחם הגדול, המתנקשת, אליסון, המורדים, ווין שלצידי, לוקה, ואפילו פרייזר שהגיע זה עתה, ואף אחד עדיין לא שם לב- כולם נעצו את עיניהם במגילה הלבנה. גם העיניים שלי נדבקו אליה, כאילו הייתה עשויה מגנט.
אבל... אני שמעתי את נקסט, היחיד מכולם שם, לוחש: "מיו...!" בקול קטן.
ובשעה שהעיניים של כולם היו דבוקות למגילה הלבנה, זו שרבים כל כך חיפשו במהלך ההיסטוריה, המגילה הלבנה העקובה מדם, זו שסאמר חמד כבר שנים רבות- הגיעו שני אורחים בלתי צפויים אל מול הבמה. האחת הייתה אישה צעירה שזיהיתי למרבה האימה שלי.
"ועכשיו, הכוהנת אשלי," סאמר פנה אל שלי, שנדחפה כעת אל הבמה, "התחילי בטקס הענקת המלוכה."
ובעודו מחייך חיוך קר מבלי להביט בה, הוא שלף את חרבו, ותקע אותה בגבו התחתון של הזקן, הלהב בולט דרך גופו, דם ניתז קדימה. הבגדים המהודרים יחסית של הזקן, שדמו לשל כוהן, נספגו באדום. לא הצלחתי לראות את הבעת פניו של האיש הזקן, אבל עם כל כמה ששנאתי אותו על כך שהוציא לפועל את הטקס הזה, המחזה היה נורא כשהוא דימם למוות על הריצפה.
הספקתי לראות את נקסט מזנק אל הבמה לכיוונו של מיו, מאחוריו סאמר שמחזיק במגילה, לפני שאסטין זינק לעברי בטישטוש שחור. מבינים שידם על העליונה, האנשים של סאמר תקפו שוב, ואנחנו נאלצנו להתגונן.
ווין חסם את המכה הראשה של אסטין, חוטף ממנו את הסכין בין שיניו, שריטה מדממת על פרוותו הלבנה. "ווין...!" לחשתי, מביטה באסטין בזעם.
צלצול רם נשמע כשהלוחם הניף את החרב שלו, וכל המורדים שתקפו אותו נהדפו לאחור. המתנקשת הצליחה להוסיף חתך מהיר לאורך רגלו של איד, וזה קרס על רגל אחת. אבל מבטו לא היה נעוץ במתנקשת כעת, וגם לא בפציעה שלו- אלא באורח אחר, כאילו ציפה לו.
הבטתי למקום אליו הוא הביט, מרגישה את נשימתי דוקרת מהמתח שהתפשט ועכשיו שרר שם, מההופעה של האורח הבלתי צפוי השני.
שלושתם עמדו זה מול זה, ולא הייתי בטוחה מי יותר מופתע מההופעה של האחר. לוקה נעץ את מבטו בפרייזר אולווד, שעמד במעיל הססגוני שלו עם כמה סוהרים במדים מאחוריו, ידו מתהדקת וכמעט רועדת על המטה שלו, ואז העביר את מבטו אל סול טיירלוד אולווד, שמאחוריו עמדה צ'סטה, מבטה המשועשע מסוכן כרגיל, או אולי אפילו יותר מתמיד. לוקה נראה כאילו הוא לא בטוח במי מהם להכיר ראשון. פרייזר הביט בשניהם, מלוקה שחרבו שלופה, ואל סול שמבטו היה כמעט עצוב.
פרייזר היה הראשון לדבר: הוא פתח את פיו, ואז סגר אותו, ולבסוף אמר...
"...אחי."
קולו היה מלא חוסר אמון, ונדמה היה שהוא שואל: מה אתה עושה כאן?
סרקתי את הגבר השרירי הגדול, פניו חמימות אבל אפורות. אחרי הכל, סול נראה הכי פחות מופתע מבניהם. מבטו הרציני עבר בין לוקה הנבגד שניחשתי שסערת רגשות מתחוללת בו, לבין פרייזר אחיו התאום, שמי יודע כמה זמן עבר מאז שראה אותו.
נשמתי עמוק. הם יפתרו את זה בעצמם. היו לי מספיק דרמות משפחתיות לחיים שלמים. החזרתי את מבטי אל אסטין. כל אחד יטפל בקרב שלו: האמת, שלא באמת היה אכפת לי משושלת המלוכה, או מהמגילה, או מסיפור על אחים שלא הצליחו לפתור את הבעיות שלהם. כל מה שרציתי היה שנקסט יהיה מאושר, שלוקה יהיה מאושר, שכל האנשים שיקרים לי יהיו מאושרים- ויותר מהכל, אני רוצה לחבוט בפנים החיוורות והדוחות של היצור שלפניי.
"עכשיו בוא ואני אראה לך מה זה סוף סוף, חתיכת בוגד!" נהמתי. ווין פער את פיו.
ואז שנינו זינקנו קדימה, ואני שלחתי אגרוף.