להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 37 - לוקה

אני חושב שאחרי זה השתתקתי, אבל הצרחות המשיכו למלא את הראש לי, את האוזניים. למה דווקא הוא? למה דווקא הוא? למה זה צריך להיות הוא? למה זה צריך לקרות לי? למה אני צריך לעבור את המוות של כל האנשים שאני אוהב? למה?
אני לא יודע את מי שאלתי את השאלות האלה. אולי את האלים, אולי את הגבירה אירדיס, אולי את עצמי, אולי את נקסט שחיבק אותי חזק.
באיזשהו שלב נקסט התרחק ממני, אבל הקור שסביבי לא השתנה. נרו, שהכיר אותי, את כולי. שלא יקרא לי רין יותר. לא יהיה אף אחד שיקרא לי ככה. לא... רציתי לצרוח, לתלוש את המציאות הזו ממני.
"ה-הם שברו את הנשק שלנו! תתקפו אותם!" שמעתי ברקע, אבל הכל נשמע כאילו הייתי מתחת למים וכולם נמצאו מעל. ראיתי את הגופים מתנענעים, אבל הפנים והקולות שלהם נמצאו מעל לפני המים, ואני שמעתי רק בעבוע חזק. ודממה.
איזשהו חלק בי היה מודע אל נקסט שהסיר מעליו את ברדס השכמייה, חלק בי היה מבולבל, חלק בי מחה. אני רק נותרתי לאחוז בנרו, שהראש שלו נשען על הברכיים שלי, אבל זה לא היה נרו, כי נרו לא יכל למות. נרו סמפר היה ניצחי. נרו סמפר לא שכב מדמם ושותק, לא היה בו חור. השיער שלו זלג בין ידיי, כתום ודק, והאבן נמחצה תחת הציפורניים שלי.
"-אכן, אני הוא נסיך קולורלנד. באתי לכאן כדי לבקש את עזרת אלפיה במרד נגד המלך שהשתלט על הממלכה שלנו, וכדי למנוע מלחמה בין שתי הממלכות." נשמע הקול של נקסט.
הוא הסביר להם למה אנחנו כאן. אני שמעתי בערך על מה הוא מדבר, המוח שלי נאבק להקשיב, למרות שאני לא מרגיש שום עניין במה שהוא אומר. הראש שלי המשיך להסתחרר.
הם לא מאמינים לו- הם אומרים שהם יודעים שקולורלנד רוצה מלחמה שנייה ולשבור את הסכם השלום, ושהמנהיג של קולורלנד לא מוכן להיפגש עם הנציגים שלהם ועם המועצה שלהם. הם יודעים שהאפשרות היחידה שלהם היא להתכונן למלחמה ולהגן על עצמם, ולהשיב אש. לכן הם המציאו את הנשק שאנחנו הרסנו. אני בהיתי בעיניו הפעורות של נרו, בריסים שלו, בחיוך האחרון שלו שקפא על פניו, שהתקררו ואיבדו מהצבע שלהן. השיער הכתום של עדיין נראה חי כל כך. ידי סגרה על הבנדנה, הבד שעליו מערכת הכוכבים של קולורלנד, זו שאבא שלי נתן לו והוא שמר. הבנדנה הייתה שרופה בקצוות, משתחררת מהשיער שלו.
אני שומע את אקינטון מתערב בשלב מסוים, אומר משהו על זה שנקסט הוא חצי אלף, שהוא הבן של אווה האלפית האצילה, ושהוא בעצמו ועוד אלפים משבט פלורנטיה של הפרחים ישגיחו עלינו במסע שלנו אל האי רגיה ואל המועצה. המכונאית מדברת. הם משתכנעים בסופו של דבר. ידו של נקסט, המאוגרפת בנחישות בשעה שדיבר אליהם, הייתה הדבר היחיד שראיתי בבירור מלבד פניו של נרו. אני לא יודע כמה זמן עבר בעודי יושב שם ובוהה בו, הלחיים שלי רטובות ויבשות ודביקות, ואני לא יודע מה לעשות כי הכל כואב שחור ואני נבלע בתוך כל זה.
באיזשהו שלב אני רואה את מיילה מתיישבת מולי. ואז אני שם לב שנקסט מחבק אותי. ואז אני רואה את כולם, הפנים של כולם עצובות, ואני לא בין למה, כי נרו פשוט ישן. הוא תכף יתעורר ויקרא לי רין, ויגיד שזו הייתה הבדיחה הכי טובה בחיים שלו.
בחיים שלו.
"הוא לא עומד להתעורר, נכון?" שאלתי, קולי חלול וצרוד ואני לא בטוח למה, כי כל הצרחות היו רק בתוך הראש שלי.
"הוא לא עומד להתעורר, לוקה," לחש אליי נקסט, קולו עצוב כל כך ונשימתו מרפרפת על האוזן שלי, ואני מסתובב אליו וקובר את פניי בכתף שלו, והוא מחבק אותי אליו, ולפתע אני מבין כמה קר היה נרו, כי נקסט היה חם כל כך שזה שרף והעיניים שלי החלו לדמוע.
אני לא יודע כמה זמן עבר. אף אחד לא דחק בי. אף אחד לא אמר שאנחנו צריכים להתקדם כדי להגיע לאי רגיה, או שכדאי שנצא כבר לדרך. ואיכשהו זה היה גרוע יותר. זה הפך הכל לאמיתי יותר.
"ניקח אותו איתנו," אמרתי, ומיילה הנהנה אליי. היא הרימה את נרו, עוצמת את עיניו בעדינות, מניחה אותו על עגלה אחת, פורסת סדין מעליו. אני הכנסתי את צמיד הזהב, צמיד הזהב בגללו נרו נהרג, אל תוך הכיס. לא, לא בגללו. בגללי.
הצמיד... פשוט היה שם. אני אתן אותו לאליסון כשנחזור, החלטתי. אליסון. המחשבה עליה שברה את ליבי.
אני לא יודע איך צעדתי, איך עברנו את כל הקילומטרים, מי השקה אותי במשקה אלכוהולי בטעם של אגס, מי הכריח אותי לאכול. כל שהרגשתי מהמשקה שזגל בגרון שלי היה ירוק, ירוק ומתוק... מתוק, מתוק, מתוק, כמו צוף, כמו סוכריות. כמו החיוך שלו, החיוך העקום, השובב.
צעדנו הרבה, ואני לא עזבתי את העגלה שלו. הרחובות החומים, הסגלגלים, הרגישו כמו תהלוכה של לוויה. צעדנו כל הלילה. צעדנו גם במשך היום. הייתי אסיר תודה על כך, במובן מסוים. ההליכה נתנה לי לחשוב. להכיל, לקבל, לדעת, להבין. לעבור שוב ושוב על כל מה שקרה. איך לפני שנייה כל היום היה רגיל, ובהיר, וצחקנו, והתגנבנו ועשינו מה לא.
בצהריים עצרנו לישון. נקסט הכריח אותי להיכנס למיטה, אבל אני רציתי להמשיך ללכת. נירדמתי מתוך תשישות.
בחלומות שלי כולם מתו אחד אחרי השני. זה לא היה זר לי, אבל זה נראה אמיתי יותר מתמיד. פעם זו היתה אליסון, או נרו, ופעם נקסט. לכולם היה שיער כתום, ארוך, והם מתו בידיים שלי, ויכולתי להריח את העשן. לפעמים הרגשתי שאני נופל. נופל לחור שחור, עמוק, פעור, וזה מרגיש כמו נצח, כאילו זה לא ייגמר לעולם, ואני ממשיך ליפול ולא מרגיש כלום. ואז, כשאני רואה בתחתית דבר מה כתום, כמו מטפחת, ואני צועק את שמו של נרו, אני מגלה שזו אש, והחום מלחך לי את הפנים, ואני מבין שאני נופל לתוך הלוע של התותח. בחלומות אחרים אני נורה מתוך תותח, ואז אני מבין שאני לא נופל, אלא עף החוצה במהירות, בחוסר שליטה. אני נורה, ואני פוגע בנרו, ושנינו עולים באש אבל אני חי והוא בידיים שלי ואני צורח, אבל כל הצרחות הן בתוך הראש שלי.
אני מתעורר באחת, נקסט המודאג מלטף את השיער שלי, את המצח שלי, והנשימות שלי נרגעות מעט. נהיה שוב ערב, הרוחות מנשבות, ואנחנו יוצאים לדרך.
כשהגענו אל אגם אימורטלס משהו בי הוקל מעט. המים היו עצומים, באים לעברנו בגלים, משמאלנו יער ויטראה, יער המראה עשוי עצים כמו אלו שיש בקפיטל קולורי בגן המראה- אומרים שהמלכה אווה הביאה אותם- ומימין לנו האגם התמשך, נדמה שלנצח. צי קטן של ספינות עמד בקרבת מקום.
"אנחנו צריכים להגיע לנמל אינטגרטום שמעבר לאגם אימורטלס, ממנו לחצות את הים אל האי רגיה," קולו של ליו נשמע, שקט ומשתנק ברוח הקרירה שהגיעה מהאגם, מקררת את הפנים שלי.
"נרו רצה לטבול באגם אימורטלס. הוא אמר שאולי ככה נהפוך לבני אלמוות." לחשתי. הוא לא הספיק. הוא לא הספיק...
"נקבור אותו מול האגם. האידיוט בן האלמוות שלנו," מיילה משכה באף שלה.
קברנו אותו. הם רצו לעשות את זה במקומי, ומשהו בי רצה לתת להם. אבל לא. התעקשתי לחפור, לחפור באדמה שמול האגם המלאה צמחייה, לחפור באדמה החומה, וחשבתי על איך שכולנו יצאנו מתחת לאדמה אבל נרו נשאר שם, יישאר לנצח מתחתיה. לפני שמייקו הרים אותו, אני ניגשתי אליו, נושק למצחו. ואז הרמתי את הצמיד, הצמיד שנתתי כהבטחה להישאר בחיים, הצמיד שהוא נתן לי כהבטחה להישאר בחיים, והיינו שנינו מול אגם האלמוות, הוא שוב למטה, ואני בוכה מעליו, ממש כמו בחדר ההוא, עם ריח הפיח וטפטוף המים. הצמיד היה מפורק, העור שרוף והיחידה שנותרה שלמה הייתה האבן, החרוז הגדול העשוי קרנליאן. את חתיכות החוטים הנחתי בידיו. ואז הורדתי את השרשרת שלי, עם טבעת הכסף, והשחלתי עליה את חרוז הקריסטל הכתום-אדום, כמו שיערו של נרו, צבע חי, צבע של דם, צבע של שקיעה. הלב שלי הרגיש כבד, וכואב, כאילו אני סוחב אותו איתי בלית ברירה.
לא הצלחתי לכסות אותו באדמה, אז האחרים עשו את זה. זרועות דקות, בצבע חלב, עטפו אותי, ומבטו העוטף, העצוב, האדום של נקסט חיבק אותי כשקרסתי לצד הקבר. כן, זה היה קבר. קבר של אדמה, קבר של חבר הילדות שלי.
'נרו סמפר', כתבתי על האבן, הכתב שלי יציב יותר מכל כולי. אלו המילים שמעולם לא רציתי לכתוב על אף מצבה. שלא דמיינתי שאכתוב.
לפתע האלפית הקטנה, עם השיער המתולתל החום וכתר הפרחים התקרבה אליי, לשם שינוי מבטה כל כך בוגר ועצוב שהיא לא נראתה בת שבע, אלא בת שבעים. היא נתנה לי זרע קטן, טומנת אותו בידיי. התקרבתי אל האבן שהשקיפה אל האגם, ועליה השם שלו, וטמנתי לפניה את הזרע. פיה הוציאה פרח עם גבעול ארוך, כלנית, ונופפה בו קלות: נבט קטן נבט, מתפתל בגוון ירוק בהיר מעל הקבר. לא יכולנו לקחת אותו איתנו, ידעתי. נשאיר אותו כאן.
"אני מומחה בצמחים שצומחים ליד אגמים," נשמע קולו של קיסי, והוא החווה בידיו, שיח פרחים קטן צומח מעל הקבר.
בשתיקה, ניגש אל השיח אקון. הוא רכן קדימה, נוגע קלות במבט כאוב בפרחים שעל השיח, ופרחים כתמתמים, יפים ובוהקים פרחו, צבע של שקיעה, של דם, של נרו.
"מריגולד," לחשתי. האלפים הנהנו. נגעתי בעלי הכותרת. קלילים, דקים, אמיתיים. זה אמיתי. הוא לא כאן יותר. הבטתי אל המים, מרגיש לפתע עייפות גדולה.
"ניכנס לאגם," חייך לעברי נקסט בעצב, "בשבילו."
זכרתי את נרו: "נכנס אליו. זו הבטחה." אז נכנסתי.
השארנו את החפצים שלנו על החוף. המים היו קרים, ושטפו את כל הזיעה והלכלוך הדביק, את הדם, את הפחם והפיח והגריז. הבגדים שלי נדבקו לעור שלי, אבל לא הרגשתי כלום. הייתי נותן הכל- הכל- כדי שנרו יהיה כאן איתי, ישפריץ מים ויצחק ויספר את הבדיחות שלו.
הבטתי במים, ממצמץ קלות כשראיתי תזוזה.
אלו היו דגים.
דגים שקופים, הזנבות שלהם משפריצים מים כשהם שוחים, צוללים וקופצים סביבנו, כשאנחנו עמדנו במים, טובלים ומביטים סביבנו. השמש ניגנה על המים, נשברת על הדגים, ואני הבטתי סביבי אל האגם שנמשך לנצח.
הדגים היו בגודל שני אגרופים שלי, גופם מחליק לתוך המים, משקף קשת של צבעים, משקף את השקיעה. המים נצצו כמו זכוכית, הדגים שחו בהם כמו רוחות רפאים שקופות. דגי זכוכית חלקלקים כמו קוביות קרח במים, קרח שלא נמס, קריסטלים ובדולח בוהקים בין קרני השמש.
רוחות רפאים באגם האלמוות, אגם אימורטלס.
משהו בזה גרם לבטן שלי לבעבע. צחקתי. הצחוק היה שבור, והיה עצוב, אבל הבטתי סביב, מרגיש כאילו זו בדיחה שנרו שלח במיוחד בשבילי.
דגי רפאים באגם האלמוות, מקפצים ויוצרים אדוות במים. צחקתי, עוד, ועוד, צחוק מתגלגל, מעומק הבטן, כואב כמו יללה, מלא זיכרונות ולא יכולתי להכיל אותו בפנים, מביט אל השקיעה, מרגיש כאילו האגם הזה הוא כולו הדמעות שלי, דמות שנמשכות עד האופק.
דמעות שטובלות בשקיעה.
לאחר זמן מה הרגשתי בידו הרטובה של נקסט אוחזת בידי.
"אתה תצטנן, " הוא לחש, וההערה הטריוויאלית הזו העבירה צמרמורת קרירה בגבי.
"אנחנו צריכים להמשיך," אני הייתי זה שלחש את המילים, אבל לא הצלחתי לזוז מהמים הקפואים, גם לא כשהשמש כמעט ושקעה לחלוטין אל מעבר לאופק.
נקסט אסף אותי אליו, אל גופו הקטן, תנועותיו רכות כשהוא הוביל אותו אל החוף, ואני הלכתי אחריו כמו עיוור בחשכה, נותן לו לייבש את שיערי, האחרים מחכים לנו במרחק.
השפתיים שלו הרגישו חמות על הלחי הקפואה שלי, הנשימה שלו רכה וצוננת, ריחה מתוק מריח המים. אני לא זוכר מתי הגענו לספינה. אני רק זוכר את אצבעותיו של נקסט, עוברות ברכות בשיער שלי, שנח על פניי.
שיער אדום, בצבע של תקווה. אדום...
נרדמתי כשהצבע הזה כיסה את כולי, את כל שדה הראייה שלי.
אדום של רושולנד, של דם, של השיער שלו, של השיער שלי. של העיניים של נקסט, של הפרחים, של השקיעה.
ניסיתי להיאחז באדום הנכון. באדום של התקווה. אבל הרגשתי אותו נמוג מאחיזתי, את החום מכלה אותי.
אדום.