Beautiful obsession [1]

פרק 18

אלין:

״אני מובן?״ אלדו הסתכל עליי במבט שגרם לי לרעידות קטנות ולא מורגשות לעין.
אני לא מבינה איך הבחור הזה שינה את האופי המקסים והחלומי שלו בפחות מכמה שניות.
איך פספסתי את זה שהוא רק רצה לזיין אותי כל הזמן הזה?
חשבתי שמצאתי חבר לחיים. אולי אפילו בעל.
אבל כמובן שהכל התנפץ לי בפנים כשדרש ממני בגסות לפתוח את רגליי בפניו.
נזכרתי לפתע בנוכחותו של ראש המאפיה המכובדת של ניו יורק. ובמקרה אני מכירה אותו ואולי הוא יכול לעזור לי.
אולי אנסה לסמן לאדריאן לעזרה? איך אוכל לעשות זאת?

רעיון עלה לראשי. בתקווה שכל זה יעבוד, התחנפתי לאלדו והסכמתי למבוקשו, מראה לו כניעה מוחלטת.
״או-אוקי. אז נלך עכשיו?״ גמגמתי בכוונה כדי שיחשוב שהוא מפחיד אותי מספיק כדי שלא אעשה בעיות. ״יופי יפיפיה שלי, אני משלם ואנחנו עפים מכאן למלון ושם תוכלי לעשות את הפרצוף המפוחד והמתוק שעל פנייך כשאכניס את הזין שלי בתוך הכוס הצר שלך״ יש לי בחילה רק מלחשוב על זה. רציתי לענות בעוקצנות, אבל עקפתי את הרצון וסתמתי את הפה שלי.
אלדו קרא למלצרית הנחמדה ששרתה אותנו קודם, והביאה לנו את חשבון הארוחה, ״איפה השירותים אצלכם?״ שאלתי בנימוס וקול חמוד. מתחננת בליבי שאלדו לא יחשוד בדבר.
״לכי עד סוף המסדרון, זה הדלת האחרונה משמואל.״ אמרה בחיוך לבן, ״תודה לך״
התקדמתי לכיוון המקום שהבחורה הנחמדה כיוונה אותי לאליו וכשסובבתי את ראשי, ראיתי את אלדו מסתכל עלי במבט מזהיר ואומר בקצרה ׳את לא יכולה לברוח ממני׳
השתדלתי ללכת בביטחון שמושך את העיניים של האנשים מסביב. נואשת שאדריאן ישים לב אליי.
כך זה גם במציאות לא?
הקול הקטן שוב לועג לי.
אוי נו באמת.
לפתע אדריאן הרים את מבטו לכיווני. הוא הסתכל עליי בבלבול רגעי, ומיד הרגש הקטן עף מעיניו.
כל כך מהר שכמעט חשבתי שדמיינתי את זה.

נכנסתי לשירותי בנות, והוצאתי מהתיק שלי את המפית הקטנה שהגנבתי מהשולחן ואת העט ושחור שלקחתי מכיס החצאית של המלצרית.
חושבת לעצמי מה לרשום לאדריאן כדי שיבין שאני בסכנה.
אולי ארשום.. ׳הצילו׳? לא, זה לא מספיק ספציפי.
לרשום ממש את כל הסיפור בתוך המפית המסכנה?
שנפלתי לרשת של משהו סוטה?
זה יוציא אותי עלובה. אלוהים איך נכנסתי למצב הזה?
רשמתי בזריזות משהו קטן על המפית , סגרתי אותה ורשמתי את שמו של אדריאן, כדי שיבין שזה בשבילו, ולא לאף אחד אחר.
אני יוצאת במהירות מהשירותים כדי שאלדו לא יחשוד בדבר. נעדרתי יותר מידיי זמן.

הגעתי לשולחן שלי ושל אלדו. תופסת את מבטו של אדריאן פעם נוספת,
״מה לקח כל כך הרבה זמן?״ שאל ברוגז. הוא כבר לא מסתיר את רגשותיו האמיתיים. אני תוהה אם משהו ממה שאמר לי היה בכלל אמיתי.
״סידרתי את השיער.״
״בואי נעוף מכאן.״ אמר בקצרה, משתוקק להוציא את תוכניותיו לפועל. איכס.
כשהתקדמנו לעבר יציאת המסעדה, השחלתי את ידי בידו של אלדו בחיבה מזויפת , וכשעברנו ליד שולחנו של אדריאן, הוצאתי בעזרת ידי הפנוייה מהתיק שלי את המפית המקומטת, שמתי בתנועה רגועה ולא נראת לעין ליד ידו של אדריאן את המפית, מבלי להסתכל עליו.
אני מקווה שהתוכנית שלי תעבוד.