Beautiful obsession [1]

פרק 21

אדריאן:

למקרה שתהיתם אם בחרתי ב- רוצה או- צריך, טיפשים.
כמובן שאבחר ב-רוצה.
זה מובן מאילו. אנשים לא אומרים לי מה צריך לעשות או מה כדאי לי לעשות.
אני עושה פאקינג מה שבא לי.
ובגלל זה לקחתי את אלין לישון אצלי. בבית שלי. אחרי שניסו לאנוס אותה, וכולנו יודעים איך זה נגמר, הגבר. מת.
לאחר שהיא נרדמה במושב המכונית שלי לקח לי בדיוק שניה להבין שאני לא חייב לאף אחד כלום. ושאם אני רוצה את אלין אצלי בבית, היא תהיה אצלי בבית.
כי למי יש את האומץ לומר לי אחרת?
כמובן שלאלין יש את האומץ, כי עכשיו חזרתי לבית כדי לקחת את הפיורה שלי למשמרת שלה בבית הקפה, שאגב אני חייב כבר ללכת אליו, הוא נהיה חלק בליתי נפרד מהשגרה המדויקת שלי.
״מה נראה לך לא הבנתי?״ אלין צעקה עליי ברגע שדרכתי בכניסה למטבח.
שם היא ישבה ביחד עם.. כריסטיאן?
״למה אני לא בפאקינג בית שלי?״ כשכריסטיאן שמע איך דיברה אליי הוא חייך חיוך גדול ומתגרה שכיווני. נהנה מכל רגע שבו הבחורה הזאת כועסת עליי.
״כי ככה החלטתי.״ עניתי בחוסר עניין. רציתי שהיא תישאר, אז השארתי אותה. פשוט.
״אתה לא יכול להחליט דברים בשבילי אדריאן! אני בטוחה שאח שלי משתגע מדאגה אליי!! ולך פשוט לא אכפת שאתה לוקח אנשים לבית שלך ללא ידיעתם! אתה יודע שמה שעשית לא בסדר?!״ פניה של אלין אדומות מזעם ואני לא אשקר שלשניה קטנה פחדתי מהאישה הזאת, אבל הפחד המוזר עבר מאוד מהר לאדישות.
חייכתי באדישות המוכרת שלי כשאמרתי ״לכי תתארגני למשמרת שלך, מיה פיורה, היא מתחילה ממש—״ הצצתי בשעון הרולקס השחור
שעל ידי ״—עוד עשר דקות.״ אלין קמה בכעס מכיסא הבר ועלתה לקומה שבה ישנה רק עכשיו מבחין בכך שהיא עם השמלה הסקסית שהייתה איתה אתמול. פאק, השמלה הזאת עושה חסד לתחת העגול שלה. לא מאמין שהיא לבשה אותה לגבר האיטלקי המזויין.

למרות הנאום הארוך על כך שאף אחד לא יכול לומר לי מה לעשות, גייסתי כל איפוק שבעולם כדי לא להשים אותה במיטתי. שתישן איתי.
אני בטוח שזה באמת קו אדום.
מה שחסר לך בחיים באמת, זה שתחשוב שאנסת אותה.
הקול הקטן בראשי מכניס לי לראש דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם.

לאחר חמש דקות אלין יצאה מהמעלית, כשיערה אסוף בקוקו מתוח והיא לבושה ב—חולצה שלי? מה לעזאזל היא חושבת שהיא לובשת?!
אלין לובשת רק חולצה מזויינת שלי שאני מניח שהיא לקחה מהחדר שלי שנמצא חדר ליד איפה שהיא ישנה,
היא לבשה חולצה של בלנסיאגה, היא מגיעה לה עד לאמצע הירך וכדי להסתיר את הגודל הענק של החולצה, היא שמה על מותניה הצרות חגורה שלי. אפילו לא זכרתי שיש לי אותה מתוך מאות החגורות שלי.
היא נראת אלוהית. ואלוהים. היא כל-כך לא הולכת ככה לעבודה! ״מה לעזאזל את לובשת?!״ שאלתי אותה בחוסר אימון. מציץ לכיוון כריסטיאן שבבירור מוציא ריר מול פניה בלי בושה. אני יכול להישבע שברגע שהיא יצאה מהמעלית נשימתו עצרה.