Beautiful obsession [1]

פרק 13

אלין:

סיימתי את המשמרת הארוכה בחברתו של אלדו. הוא הזמין אותי לדייט! סוף סוף אלך לדייט אמיתי! אני כל כך מתרגשת לגבי זה שאני לא יכולה כבר לחכות שיגיע יום חמישי. כל כך מחכה לסוף השבוע שעדיין לא התחיל.
החיוך שלו משגע אותי. הוא מצחיק אותי כמו שלא צחקתי הרבה זמן בתקופה האחרונה.
אבל לא יכולתי שלא להסתכל כל שניה על אדריאן. שהסתכל על אלדו במבטים בוחנים ומאיימים. אפילו היו רגעים שהייתי בטוחה שיקום וירתק אותו לקיר באגרופים. למרות שקשה לקלוט את מה חושב על פניו, הבחנתי בכך שכל פעם שאלדו הצליח להצחיק אותי, אדריאן כיווץ את אגרופיו מצידי הכיסא שעליו ישב. וזה קרה שוב, ושוב עד שאדריאן החליט לעזוב את בית הקפה הקטן.
הנוכחות שלו כל כך מורגשת כאן שהייתי יכולה להישבע שכמה מהאנשים הוציאו נשימת הקלה כשנעלמו עקבותיו. זה ברור לי עכשיו למה כולם מפוחדים ממנו כל כך. הבחור הוא ראש המאפיה של ניו יורק. אלוהים זה אומר הרבה. הבחור הרג אין-ספור אנשים ומי יודע מה עוד עשה בחיים. אבל אני לא יודעת למה אני לא מפחדת ממנו.
כשריין בא אלי בגמגום ואמר בפחד מורגש
שאדון אדריאן רוצה שאמלצר אותו , שאלתי אותו מייד למה הוא מפחד כל כך ומי זה לעזאזל אדריאן, הוא הסביר לי שהוא שולט ברוב ניו יורק. וכשהצביע לי על הבחור המדובר, לא יודעת למה לא הייתי מופתעת לתגלית החדשה.

הגיע הערב ואיתו המחברת המקושקשת. אני יושבת לבדי על המיטה במכנס קצר שרואים בו את חצי מהתחת שלי וחולצה רחבה שמגיעה עד תחילת הירכיים שלי ומסתירה מעט את הישבן שלי. לא שזה משנה כי עוד מעט כנראה שארדם.
דין לא הולך להיות בבית היום כל הלילה והוא אמר שיחזור לפני המשמרת שלנו בבית הקפה.
הוא היה צריך לעשות כמה משמרות כפולות במועדון-בר שאנחנו עןבדים בו.
לפתע אני שומעת את הטלפון שלי מצלצל על השידה בקול רם. מי יכול להתקשר אליי בשעה כזאת? השעה היא 2:47 והתקשר אליי מספר לא מוכר ואני כמו הסתומים בסרטי אימה עונה לצחוק מתגלגל של גבר. מה לעזאזל?
״היי! לוקה. הבחורה הישראלית ענתה לי.״ שמעתי קול מוכר מהצד השני של הקו. אני מחזיקה את הטלפון מבולבלת ושואלת ״מי זה?״ ״מיה פיורה, לא זוכרת אותי? הבחור שאת הכי אוהבת למלצר בידיוק בשעה 11:37?...״ קול של הקאה והתבכיינות עוצרת את מילותיו הטיפשיות. ״...אחח, מיה פיורה, כואב לי כל הגוף, אבל מיצד שני אני לא מרגיש כלום.
את יודעת שכשאחת החשפניות מצצה לי דימיינתי שאלו שפתייך סביב הזין שלי?״ מה? רגע, מה? איך המשפט התדרדר כל כך מהר?
״מה?״ אמרתי בהלם על מילותיו הבוטות. ״אלוהים אדריאן, כמה שתית?״ ״השאלה האמיתית היא ׳מה שתיתי?׳ ״ אמר כשצחוק מתגלגל נוסף נשמע על הקו. אני חושבת שזה החבר שלו הזה, לוקה? ״אחי זה הדבר הכי טוב שיצא לך מהפה אי-פעם.״ טוב הוא לא נשמע פיכח כלל. ״מיה פיורה״ קרא לי אדריאן בשפה שאני לא מזהה. אבל לא היה לי מה להגיד חוץ מ״כן?״
״את יכולה לבוא לקחת אותי?״
אני יכולה מה?? ״איפה אתם?״

מסתבר שהמועדון שבו אדריאן ולוקה זרוקים על הריצפה, הוא ממש קרוב לבניין שבו אני ודין מתגוררים. מייד תפסתי את שני גושי השרירים האלה כל אחד נשען על כתף אחרת שלי, לא אשקר להגיד שעוד שניה נמחצתי והפכתי לפיתה, אבל העמדתי פני חזקה והתקדמנו יחד לבניין שלי בתקווה חזקה שדין לא יחזור מוקדם מחר ויחטיף לי על שני הגברים שהבאתי לבית. אלוהים זה כל כך אידיוטי.
לוקה מייד נשכב על הספה שקטנה לגופו הגדול והרחב, אבל לא נראה שזה מזיז לו. דאגתי להשים גם קרוב לראשו דלי ריק כדי שאם יהיה לו להקיא, לא יהרס לנו הבית סופית.
את אדריאן תיכננתי להשים בחדר של דין, אבל בגלל שהחדר שלי הוא הקרוב ביותר למקלחת שבה הקיא את נשמתו, הוא נכנס מידי לחדר חלץ את נעליו ושקע בשינה עמוקה. בחדר. שלי.

למה בחרתי בחדר הקרוב ביותר לאמבטיה אלוהים?