נקודת המבט של סבסטיאן:
''קדימה חברים, אני בטוח שלכולכם יש רעיון, כל רעיון יעזור כרגע.'' אמרתי לצוות לאחר שבמשך עשר דקות אף אחד לא דיבר.
האמת היא שהייתי צריך אותם כי אני בעצמי לא הצלחתי לחשוב על רעיון מספיק טוב לחברה הזו, ולא הבנתי למה, בדרך כלל הרעיונות זרמו לי, ובתקופה האחרונה אני תקוע. כאילו לא מצליח לחשוב על שום דבר.
''יש לי רעיון,'' שון קם ונעמד מול כולנו, ''בפרסומת אנחנו רואים נערה צעירה, היא מנקה את החדר שלה ואומרת בקול צווחני של נערות 'ניקיון זה הכי סטייל ומוש שיש!' היא מחייכת למצלמה, מצלמים כמה סצנות נוספות שלה מנקה עם מוצרי הניקיון, ברקע הקריין אומר 'האם אתם מחפשים את הדרך החדשה והמצחיקה ביותר לנקות את הבית? הגיע הזמן לפגוש את מוצרי הניקיון המהפנטים שלנו! עם המוצרים שלנו, ניקיון לא יהיה אותו דבר חוזר ומשעמם. מהרו לחנויות וקבלו הטבה מיוחדת לרכישת המוצר הראשון שלכם - ניקיון בסטייל שאף אחד לא ישכח!'
שון סיים לדבר, וכל מה שעבר לי בראש זה - מה זה החרא הזה? נערות הן לא קהל היעד שלנו, הן לא אלו שמנקות את הבית ושבוחרות אילו מוצרים לקנות. סטייל? מוש? מצחיק? מי צוחק כשהוא מנקה? אני מנסה לדמיין לעצמי את הפרסומת הזו בראש ורוצה להקיא, ואני לא מאמין שאחד מהעובדים שלי ירק את החרא הזה מהפה שלו.
''אוקיי, אנחנו מתקדמים חברים. תודה שון על הרעיון המצוין'' רשמתי לעצמי לפטר אותו שבוע הבא.
''עוד רעיונות חברים? בואו נעשה סיעור מוחות, אתם יודעים שכמה שיותר רעיונות שאפשר לשלב אותם יחד יכולים ליצור את הרעיון המושלם.'' רוברט אמר וקם מהכיסא שלו.
''יש לי משהו שחשבתי עליו,'' מלודי אמרה,
''אנחנו רואים בחורה שמתקשה לשטוף את הכלים, להוריד את האבק מהחלונות וכדומה. ברגע שהיא משתמשת במוצרי הניקיון שאנחנו משווקים הכל הופך להיות קל יותר. ברקע הקריין אומר 'ניקיון מעולם לא היה פשוט יותר. השתמשו במוצרי הניקיון שלנו וגם אתם תוכלו ליהנות מניקיון ברמה גבוהה'. או משהו כזה..'' היא אמרה בחוסר ביטחון כשהסתכלה עליי,
לא מקורי, גרוע, פשוט גרוע. ''מצוין מלודי, תודה על הרעיון.'' אמרתי והסתכלתי על רוברט. ''עוד מישהו?'' שאלתי בעייפות, הייתי חייב סיגריה לפני שהעפתי על כולם פה את השולחן. כולם שתקו כצפוי ואני נאנחתי ומשכתי בשערי. לא הייתי בטוח עוד כמה זמן זה יכול להימשך.
''טוב חברה, תחזרו לעבודה'' או מה שזה לא יהיה שאתם עושים ומקבלים על זה כסף.
התיישבתי במשרדי ורוברט נכנס אחריי, ''אמילי התקשרה,'' הוא אמר והמהמתי. המאהבת החדשה שלו, כמובן.
''מסתבר שהמתמחה שאמורה להתחיל לעבוד פה לא רוצה את העבודה בכלל,'' הוא אמר וכיווצתי גבות. איזו מן חוצפה? אנחנו אלו שלא רוצים אותה.
''מצוין, זה פתר לי את הבעיה הזו,'' אמרתי לו והדפסתי מכתבי פיטורים. ''ואני בדרך לפתור כמה בעיות נוספות,'' אמרתי בזמן שחתמתי על המכתבים.
''אתה גם צריך לחתום, בתור המנהל שלהם, אתה יודע,'' אמרתי לו את המובן מאליו והוא גלגל עיניים. ''אתה גם זה שמפטר אותם, אין לי כוח להתעסק בבולשיט של שיחות שימוע'' אמרתי והוא עצר לי את היד, ''מספיק עם זה סב, אתה רואה שהחברה במצב לא טוב. הלקוח הקציב לנו זמן למצוא את הפרסומת המושלמת, אנחנו לא במצב של לוותר על עובדים. וגם לא על כאלו שעתידים להגיע,'' הוא אמר ורמז על אותה המתמחה שאמורה להגיע.
''אני לא רואה אנשים עומדים בחוץ ומתחננים להיכנס, כי כולם יודעים כמה הקבלה לעבודה הזו היא קשה.'' הוא אמר וצחקתי. ''בדיוק! אז למה שנקבל אותה על מגש של כסף?'' שאלתי, ממשיך לגחך מהסתירה שהוא מוציא מהפה. ''כי היא מצוינת! הסתכלתי על תיק העבודות שלה, יש לה רעיונות מצוינים. כל משימה שנתנו להם בקורס המחורבן הזה היא עשתה את זה ברמה מטורפת- רעיונות שבחיים לא הייתי חושב עליהם סב. יש לי תחושה טובה לגביה.'' הוא אמר,
''אני כבר הסכמתי, היא זו שלא רוצה את העבודה. מה אתה מעוניין שאעשה בדיוק?'' אמרתי לו באדישות, ידעתי שרוברט מגזים והיא לא כזו טובה. כנראה שהוא לא רגיל לרעיונות מעולים כי מאז שדניאל עזב המוחות של כולנו נסתמו.
''אמילי עובדת על לשכנע אותה, אני רק מבקש, אם היא תבקש להגיע מאוחר יותר- תסכים לזה. אל תהיה עקשן, אם היא תבקש משהו - פשוט תסכים לזה.'' הוא אמר ונשמתי עמוק.
''לא יקרה,'' אמרתי. ''אחי, מה הבעיות ש-'' הוא התחיל לומר וקטעתי אותו עם כף ידי, ''אני לא מתכוון להתחנן לאף אחד להגיע לעבוד אצלי. זה צריך להיות הפוך, איפה נשמע דבר כזה? זו כבר בדיחה מחורבנת. יש לה תאריך הגעה, שתעמוד בו. מעבר לזה זה נחשב כזלזול בעבודה ובזמן שלי.'' אמרתי לו וידעתי שעמוק הוא מבין אותי וחושב כמוני.
''רוברט אני יודע שאתה מודאג, תאמין לי שגם אני. אבל אני מבטיח לך שזה יסתדר, איתה או בלעדיה. יש מלא שרק מחכים להיכנס בדלת ולעבוד, והם לא פחות טובים ממנה. אל תדאג,'' אמרתי לו והוא הנהן. ''אוקיי, אם אתה אומר,'' הוא אמר לא מרוצה והתיישב בכיסא מולי,
''מישהו הזמין אותך לשבת בכלל, יא חתיכת תחת?'' שאלתי אותו והוא קרא לאמה, ''שתיים קפה שחור בבקשה,'' הוא ביקש ממנה בחיוך ואני נאנחתי בקול. ''קרצייה,'' אמרתי לו,
''אהוב ליבי.'' הוא הפריח לי נשיקה באוויר.
YOU ARE READING
prespective
Romanceכל חיי חייתי בישראל, כשהציעו לי עבודה בשיקגו בזכות הכישורים שלי נעניתי בחיוב. המציאות לא הייתה כפי שצפיתי אותה, במקום להתעסק בעולם העיצוב והיצירתיות, נאלצתי להכין קפה ולסדר תיקיות. הייתי מתוסכלת, באמת, והכי גרוע - שהבעלים של החברה, סבסטיאן סטרלינג...
