prespective

פרק 2 - המשרה המושלמת

נקודת המבט של אלינור: 

''אני כל כך גאה בך מותק, רדפת אחרי החלום שלך ולא הפסקת לרגע.'' אמא שלי חייכה אליי, הנהנתי בהסכמה ולגמתי מכוס הזירו שהייתה מונחת ליד צלחת האוכל שלי. 

''חבל שהחלום שלה הוא לא תואר ברפואה או בהנדסה..'' אבא שלי מלמל בזמן שקרא מהעיתון שלו ואני גלגלתי עיניים, אני לא מתכוונת לנהל את השיחה הזו שוב פעם. 

''נו באמת ליאור, לפעמים אתה כזה מיושן. שיווק היום זו ההתעסקות של הצעירים, הבן של נטלי מתעסק בזה והיא אמרה לי שהוא עושה כמויות של כסף'' המשיכה, ידעתי שהיא משקרת כדי להגן עליי- לנטלי אין בנים. 

לחשתי לה תודה ושמתי את הצלחת בכיור, ''זה לא משנה, העולם מתקדם מהר מדי ועוד שלוש שנים המקצוע הזה כבר לא יהיה רלוונטי. ואז מה? היא תישאר מובטלת בגיל 26, בלי תואר ובלי השכלה נורמלית מלבד קורס של איזה שרלטן'' הוא כעס על אמא שלי בזמן שאני התחלתי לשטוף את הצלחת. 

נהניתי כשדיברו עליי לידי כאילו שאני לא נמצאת שם, לפחות זה לא חייב אותי לענות. אבא שלי זרק את העיתון על השולחן וקם לשירותים. 

אמא שלי חיבקה אותי מאחורה, ''ילדה יפה ומיוחדת שלי, הכל זה מדאגה, את יודעת?'' אמא שלי שאלה אותי והנהנתי. באמת ידעתי, אבא שלי אהב אותי והוא רק רצה שיהיה לי טוב, אבל חבל שהוא לא יכל לפעמים לבלוע את הרגשות והתחושות שלו לגבי דברים מסוימים כמו אמא שלי. 

הרי ברור לי שאמא שלי לא חשקה בכך שלא אלך ללמוד תואר רציני, במיוחד עם תעודת בגרות ופסיכומטרי מצוינים כמו שלי. העתיד שלי היה בטוח, יכולתי להתקבל לכל מוסד להשכלה גבוהה ולכל תואר שארצה רק אם הייתי נרשמת, אבל לא רציתי. זה לא דיבר אליי. ואמא שלי הייתה מאוכזבת מזה, כי היא רצתה שאמצה את היכולות שלי בצורה הכי רצינית שיש. 

אבל אמא שלי לא אמרה את זה בקול, כי אלו לא החיים שלה והיא לא זו שצריכה לחיות אותם, הלוואי שזה משהו שגם אבא שלי היה מבין. 

''את יודעת שלא משנה מה, תמיד יש לך בית לחזור אליו נכון?'' היא שאלה אותי בדיוק כשבאתי לצאת וחייכתי אליה, ''אני יודעת אמא, אני אוהבת אותך'' חיבקתי אותה. ''אני יוצאת, לילה טוב'' אמרתי לה ומיהרתי לרכב, מחר מודיעים לנו לאן כל אחד מתמיין, וזה לא רק שפחדתי - הייתי מבועתת. 

מאז שאני מכירה את עצמי רציתי לעבוד בתחום השיווק, כל פרסומת שראיתי, כל חברה וכל בעל עסק חשבתי בראש איך אני מפתחת לו את העסק ומצליחה להביא לו כמה שיותר לקוחות עם הפרסומות הכי מעניינת והשיווק הכי טוב שיש.

אני יודעת שלמדו איתי אנשים בקורס שגם חלמו על העבודה הזו במשך זמן רב, אבל אני היחידה שהייתה לה תשוקה רבה לתחום - ולעזאזל, הייתי טובה בו. 

אבא שלי טעה, עולם השיווק לא ימות בקרוב, העולם אמנם רץ אבל כל החברות גם, ואם לא אשווק יותר באינסטגרם אז אשווק בחארטה אחרת שימציאו, בדרך אחרת, על הירח מצדי. 

--

הלב שלי רעד, הרגשתי שהחלום שלי סוף סוף מתגשם כשחיכיתי מחוץ למשרד של יוסף וחיכיתי בסבלנות כשיודיע לי איפה מצאו לי עבודה ואיזו חברה קיבלה אותי מבין כולם. 

נותרו שלושה מאיתנו וכולנו חיכינו בציפייה שיקראו לנו לחדר, הבטן שלי התהפכה מרוב לחץ. האמת היא? שלא היה אכפת לי לאיזו חברה אתקבל, החלום האמיתי שלי היה חברת 'אפקטוויז' ברמת גן, זו החברה הכי מצליחה בישראל והייתי רוצה להתערבב שם עם האנשים הכי מומחים בתחום, אבל אתרגש מכל סוכנות שתקבל אותי.

כולם כבר יצאו מהמשרד של יוסף מחויכים, ולי הוא עדיין לא קרא. הדקות עברו והתחלתי לחשוב שהוא שכח ממני, התכוונתי לקום וללכת למשרד שלו אבל נעצרתי כששמעתי נקישות של עקבים, ''שלום,'' נכנסה אישה מחויכת לתוך המבנה, ''היי'' חייכתי אליה בחזרה, 

האישה הייתה נראית בשנות ה50 בחייה, השיער שלה היה אסוף לגולגול מתוח ומסודר, היא הייתה עם חליפה מרשימה ותיק מעצבים ביד. ''את אלינור?'' היא שאלה אותי והנהנתי בחשד. ''קוראים לי אמילי לוין, בואי נכנס ביחד ליוסף.'' 

הלכתי אחריה בחשד, לא ידעתי מה אני אמורה לחשוב? יכול להיות שאף חברת שיווק לא הסכימה לקבל אותי? אולי התיק עבודות שלי לא היה טוב? הקורות חיים שלי לא מנופחים מספיק? מה לעזאזל עשיתי לא בסדר? אני טובה בזה, אני יודעת שאני טובה. 

אולי אני רק חושבת שאני טובה? אבל יוסף בעצמו כל הזמן אמר שאני בין התלמידות המיוחדות שלו. אבל למה צריך 2 אנשים שיגידו לי איפה לעזאזל אני הולכת להיות?

התיישבתי על הכיסא מול יוסף שהתעסק במחשב שלו ומלמל שלום מתחת לשפם שלו, ''אלינור, את לחוצה?'' אמילי שאלה אותי, לא רציתי לענות את האמת. ''לא'' רעד לי הקול, שיט, נפלתי. 

אמילי חייכה חיוך מושלם והרגיעה אותי. ''הכל בסדר, האמת היא שאני פה מסיבה מצוינת. אז אין לך מה לדאוג.'' היא אמרה ונעצרה כשקיבלה הודעה לנייד, היא הראתה אותה ליוסף והוא נאנח. 

''אלינור, תתני לנו עוד כמה דקות ברשותך? אני צריכה לעשות שיחת טלפון זריזה'' היא ביקשה ממני והנהנתי לפני שיצאתי בזריזות מהמשרד. 

הלכתי למזוג לי כוס מים וכשחזרתי שמעתי התרחשויות מהמשרד של יוסף, הסקרנות הרגה את החתול ונצמדתי לדלת. ''זה לא עניין של שאלה, היא מגיעה אליך וזה סוף הסיפור. אתה רוצה אולי שאערב את אמא שלך?'' שמעתי אותה שואלת.

שמעתי כיסא נגרר ומיהרתי להתיישב באחד מהכיסאות בחוץ. 

דלת המשרד נפתחה ויוסף יצא בחיוך, ''אלינור, יש לנו את המשרה המושלמת בשבילך, אם תרצי כמובן'' הוא שאל וסידר את משקפיו. 

חייכתי אליו חיוך מרוגש לפני שנכנסתי למשרד שלו. 

אולי לפעמים חלומות באמת מתגשמים.