prespective

פרק 21 - לקחת אחריות

נקודת המבט של סבסטיאן:

השבועיים שעברו היו עינוי עבורי בלשון המעטה.

מנכ''ל חברת הניקיון אליט-קלין החליט לבטל את החוזה מולנו ולסגור עם חברה אחרת, ולמען ההגינות הייתי עושה בדיוק כמוהו. הרעיון שהצגנו מולו היה על הפנים. הייתי מצונן בימים האחרונים אז מארי הציגה אותו, והיא הציגה את זה באותה הדרך בה תינוק הולך.

לאבד לקוח זה היה דבר קשה, על אחת כמה וכמה שזה בגלל הבעיה המזורגגת שלי. העובדים שלי היו גרועים ולא היה לי זמן לגייס עובדים חדשים, אני לא הצלחתי לחשוב על פרסומת מושלמת כבר תקופה ארוכה, המוח שלי לחלוטין התנוון.

בנוסף לכל התענוג הזה, הייתה אלינור. שלא הצלחתי להוציא אותה מהראש המזוין שלי, חיפשתי את מבטה בכל רגע שיצאתי מהמשרד, כל פעם ששמה היה עולה לשיח הייתי מוצא את עצמי מקשיב כמו פסיכולוג.

העובדים שלי עדיין לא עשו לה חיים קלים, אבל ראיתי שהיא לא נתנה לזה להשפיע עליה. היא לבינתיים חברה לאמה, שזה היה מצוין לי. אמה הייתה במשרד לידי, ולפעמים כשהן ישבו לפטפט לקפה במשרד שלה הייתי שועט לשם כמו אריה ומחפש איזשהו ''קלסר,'' רק כדי שאוכל להגניב עוד כמה מבטים לאלינור, לשמוע אותה מדברת ומספרת על עצמה עוד קצת.

נפלתי חזק, הבנתי את זה. לא הייתי טיפש, הבנתי למה הגוף שלי מגיב אליה בצורה הזו ומה היא מעוררת בי. הבעיה היא שלא הבנתי למה - לא הכרתי את הבחורה, אפילו לא קצת, מלבד המראה החיצוני שלה שהיה ממכר ברמה קשה- לא הכרתי בה כלום, ועדיין גופי נמשך אליה כמו דבורה לצוף.

אם זה היה פיזי בלבד הייתי נרגע, אבל זה לא הסתכם שם. רציתי הרבה יותר מלהסתכל על אלינור, כל פעם שצחקה או דיברה האזנתי בקשב רב למה שיש לה להגיד, לקולה המרגיע וחיוכה היפה היה כמו משב רוח ביום קיצי.

רציתי להגן עליה, רציתי להרביץ לכל מי שמבקש ממנה כוס קפה או מדבר אליה בצורה לא יפה, אבל לא יכלתי. ביקשתי מרוברט שיושיב אותם לשיחה אבל הוא אמר לי ללכת להזדיין ולטפל בעצמי במה שאני יצרתי.

כוסעאמק, אני ממש שונא לקחת אחריות על המעשים שלי.

אז עשיתי כמירב יכולתי, וכל פעם ששמעתי מישהו מבקש ממנה קפה נבחתי עליו שהיא לא העוזרת האישית שלו, ביקשתי מאמה שתתחבר אליה יותר ושתדאג ששאר העובדים לא מציקים לה.

העובדים כמובן לא הבינו מה קורה בגזרתי, הרי אני זה שביקש מהם לגרום לה להרגיש לא שייכת ופתאום דואג לכבודה-

לא היה לי כוח להסביר, למען האמת גם לא יכלתי. אם היתי יודע איך לתקן את המצב, או לא לעשות את זה מלכתחילה הייתי עושה את זה.
אבל עשיתי, ואני מרגיש כמו אידיוט גמור.

ישבתי במשרד שלי, שוקל את הצעדים הבאים שלי. אני כעוס ברמות קשות. אני מנסה לגייס כמה שיותר לקוחות אבל בסופו של דבר מה שאנחנו מציעים לא מספיק טוב. אני צריך גאולה, עובד שיציל לי את החברה. שיביא את הרעיונות הכי מבריקים שיש. מישהו כמוני, אבל אחד כזה שחושב כמו שצריך- כי בתקופה האחרונה המוח שלי לא משתף פעולה. לכן אני חייב מושיע.

את המחשבה הזו קטעו לי שתי דפיקות בדלת, ״כן״ הוריתי ואל החדר נכנסה לא אחרת מאשר אלינור. הלב שלי פרפר בחזי. ״שלום מר סטרלינג,״ היא חייכה.
״מה שלומך?״ שאלתי אותה וקמתי מהכיסא. נשענתי על השולחן ושילבתי את ידיי על חזי, ״מה זה?״ שאלתי אותה כשראיתי שהיא מחזיקה משהו בידה. ״אה, כן, זה המפתח לדירה שלך.. אני פשוט הסתדרתי בדרך אחרת. והנחתי שבטח תצטרך את זה. תודה על העזרה,״ היא אמרה והושיטה לי את המפתח.

הסתכלתי על ידה המושטת ואז החזרתי את מבטי אל פרצופה. ״איך הסתדרת?״ שאלתי בסקרנות. ״השכרתי דירה חמודה. היא ממש כמה בניינים מפה.״ היא אמרה בהתלהבות והשתדלתי לא לחייך לנוכח פרצופה המואר. ״אז עד עכשיו גרת בדירה השנייה?״ ידעתי את התשובה.
רציתי לשמוע אותה.

״לא בדיוק..״ היא ענתה בכנות ושילבה גם היא את ידיה על חזה. ״הייתי לבינתיים אצל מישהו שהכרתי. הוא עזר לי״ הוא הרגשתי את גופי רותח מעצבים ומקנאה. היא גרה אצל מישהו בבית במשך כל התקופה הזו. מי זה האידיוט הזה בכלל?

״טוב לשמוע״ עניתי והיא הושיטה אליי את המפתח שוב, לקחתי אותה מידה בלית ברירה במרמור רב.

״אלינור,״ קראתי לה לפני שהיא יצאה מהדלת, ״יש היום ישיבת צוות בשעה שלוש. תכנסי אליה.״ אמרתי לה והיא פערה את עיניה. ״ברצינות?״ היא שאלה והמהמתי כשחזרתי להתיישב.

״תודה מר סטרלינג. ממש תודה״ היא אמרה במתיקות וחייכה אליי, החזרתי לה חצי חיוך והיא יצאה מהמשרד.

לא משנה מי זה האידיוט הזה, אני אגמור אותו לפני שאוותר על אלינור.