prespective

פרק 18 - יהיה בסדר

נקודת המבט של אלינור:

זו הייתה טעות לפנות אליו, הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. כמובן. הוא עוד אחד שהתחיל לשנוא אותי. 

מהמבט הרך והנעים שהיה לו בעיניים ביום חמישי הכל השתנה היום, ואם לא היה לי את המפתח לדירה שלו אצלי בכיס הייתי בטוחה שהמצאתי את הכל. יכול להיות שהוא ניסה להיכנס אליי לדירה בשבת ובגלל זה כועס עליי? כי הוא לא הצליח לרצוח אותי כמו שרצה? 

די, אלינור, תשתקי. את מדמיינת. 

להגיד שסבסטיאן סטרלינג היה חתיך זה היה להמעיט מערכו. אין הגדרה מדויקת לתאר את הבחור הזה, אבל הוא היה כל כך...... פאק. בהיתי בתמונה שלא הצליחה לתאר אפילו במקצת את היופי של הבוס שלי. העיניים שלו היו ירוקות, היה אפשר לבהות בהן שעות. שערו היה שחור כפחם, מגולח מעט בצדדים אבל השאיר מספיק שיער באמצע שיהיה אפשר למשוך באמצע נשיקה סוערת. תשתקי - אל תחשבי על זה אפילו. זה הבוס שלך. - נכון מאוד. הבוס שלך. אבל... הוא נטף גבריות, הוא היה גבוה וגם מתחת לחליפה ראו שכולו חיטוב ושרירים. 

סבסטיאן סטרלינג היה גבר מושך לא רק בנראות- הדרך שבה הוא הלך, שבה הוא דיבר, המבטים האלו, יכולים לחרפן כל בחורה. לא די בזה שהוא חתיך ברמות שאין לתאר, הוא גם גברי בטירוף. אוף...

אני צריכה להתעסק במשהו טוב יותר ומיד. כרגע אני עסוקה בהכנת קפה ל20 עובדים לקראת ישיבה חשובה של תחילת שבוע. כמובן שאני לא חלק מהישיבה הזו, אני סך הכל עובדת פה שבוע ואף אחד עדיין לא שם עליי, או חשב בכלל על האופציה שיש לי משהו חכם להגיד. 

''כמו שכבר אמרתי, זה חייב להיות לא פחות ממושלם'' שמעתי את הבחור שעמד ביחד עם סבסטיאן כשנכנסתי למשרד בראש השולחן. כולם הסתכלו עליו בהערכה. הבנתי שהוא כנראה מנהל חשוב פה בחברה, אם כולם מביטים בו כך. הקשתי 3 פעמים על הדלת למרות שפתחתי אותה כבר. הוא הפנה אליי את מבטו, ''היי, שלום, בואי אני אעזור לך,'' הוא חייך כשראה אותי והתקדם לעזור לי עם המגש. ברצינות- אם הייתי רוצה להיות מלצרית הייתי כבר הולכת לבית קפה שהיה לי מתחת לבית בישראל. ההשפלה היא גם יותר נעימה שם. ''מה שמך?'' הוא שאל בנעימות. פחדתי להגיד, איכשהו כל פעם שאני אומרת את השם שלי היוצרות מתהפכות ואנשים הופכים מחמימים למנוכרים. הרגשתי שזה איזה שהוא דפוס. משהו מקולל בשמי. 

''אלינור בנט'' אני אומרת בכל זאת, מקפידה לשמור על חיוך ובוחנת בעיניי את תגובתו, צל של הפתעה ריצד בעיניו והוא חייך חיוך גדול יותר. ''אני רוברט, נעים להכיר אותך סוף סוף. למה את לא חלק מהישיבה?'' כי אמרו לי מפורשות לא להגיע.. ''בואי תצטרפי'' הוא ביקש ממני והניח את המגש באמצע השולחן. ''אבל מר ג'ונסון, מר סטרלינג אמר שהישיבה הזו היא אך ורק ל-'' 

''מלודי.'' רוברט הזהיר אותה בקולו והיא הצטנפה בכיסאה. הנה היא - התחושה הזו, של האי שייכות - מקוננת בי שוב. החלטתי בכל זאת לשבת ולהתעלם מאותה התחושה. אני הולכת להיות בישיבה של ממש וזה מרגש אותי הרבה יותר. 

''סליחה על העיכוב,'' שמעתי את קולו אומר ועצרתי את נשימתי. הקול שלו העביר בי צמרמורת, זה היה מעל ומעבר לכוחותיי. אני חייבת ללמוד להשתלט על עצמי. הבחור לא מחבב אותך והוא הוכיח את זה היום, הוא סך הכל היה נחמד אלייך. 

הוא הסתכל על כולם ועיניו השתהו עליי. הרגשתי שהלב שלי יוצא מחזי. אלוהים, גם הוא לא רוצה שאהיה פה? בסופו של דבר - הוא המנהל הגדול. הוא יכול להחליט מה שבא לו. ''רוברט,'' הוא קרא והנחה אותו לצאת החוצה ביחד איתו. אחרי פחות מ2 דקות רוברט נכנס וקרא לי, צחקוקים שררו סביבי. ''אני מקווה שאת לא לוקחת את זה אישית, זה לא קשור אלייך. הוא פשוט נורא מגונן כלפי החברה הזאת, ועדיין לא הוכחת ששווה לסמוך עלייך. מצטער להציג את זה ככה. מצטער גם אם גרמתי לך לתחושת חוסר נעימות, זו לא הייתה הכוונה.'' רוברט הסביר בחמימות והשתדלתי לחייך את החיוך הכי מזויף שלי. 

רוברט לא היה אשם בכלל, הוא רצה שאהיה חלק. אבל סבסטיאן ושאר החברה לא. הכל טוב, קלטתי את המסר. 

מלמלתי לרוברט שהכל בסדר והוא נכנס בחזרה לישיבה, לא לפני שווידא שאני ממש ממש בטוחה. אחרי שהוא הלך הרשיתי לעצמי לברוח לשירותים ולהתפרק בתוך התא. לא רציתי לבכות. הייתי בחורה רגישה אבל לעזאזל, לא עד כדי כך. המקום הזה הוציא ממני את כל הדמעות. 

התקשרתי למיכאל, הבחור היחיד שמצאתי בו נחמה לבינתיים. ''את עם הרכב מותק? תחזרי הביתה. אני גם אצא מהעבודה. תגידי שאת לא מרגישה טוב, נעשה לנו יום חופש בגרסת סרטי דיסני ומלא שוקולד,'' הוא פיתה אותי וגיחכתי תוך כדי הבכי. ''נשמע מצוין'' הסכמתי והקשבתי לו. אמה אמרה לי לצאת ושהיא תדאג לעדכן את מי שצריך מאוחר יותר. היא לא ביקשה הסברים, גם לא יכולתי לספק לה כרגע.

הייתי ממש תשושה. הבכי פסק - אבל זה לא אומר שלא הייתי כאובה. הרגשתי לא שייכת, לא רצויה, עלובה. והתחלתי לערער בביטחון שלי בעבודה הזו. ידעתי שאני טובה - לעזאזל, אז למה זה היה ככה? 

כשראיתי את מיכאל - הסכר נפתח מחדש. 

''הכל טוב מותק, תבכי'' הוא אמר וחיבק אותי. ''יהיה בסדר,'' הוא נשק לראשי ונתן לי להתפרק.