נקודת המבט של סבסטיאן:
הטיסה עברה בשלום, והנחיתה הייתה רכה. החלטתי לא לבזבז רגע עם הפרויקט של נטורל גלוס ולנסוע ישירות למשרד להתחיל בעבודה.
ידעתי שמלבד המאבטחים לא יהיה שם כרגע אף אחד, העובדים שלי עובדים חמישה ימים בשבוע - מראשון עד חמישי, ובחמישי הם הולכים מוקדם הביתה. השעה הייתה שעת ערב וכולם כבר נחים בבית שלהם, אף אחד לא מספיק חרוץ כדי לעבוד שעות נוספות.
נכנסתי אל תוך המשרד שלי והוצאתי את המחשב, אספתי מידע קודם על נטורל גלוס, חברת השיווק הקודמת שלהם עשתה עבודה מאוד גרועה. החלטתי למדוד את התוצאות בהתאם לכל פרסומת, כמה לקוחות הם הצליחו להביא סך הכל ולהתחיל לנהל מידע וניתוחים כדי שאוכל לשפר את ביצועי השיווק.
''אדון סטרלינג, איידע אותך שנכנסה לבניין עובדת נוספת. יש עליה תג.'' אחד המאבטחים נכנס לעדכן אותי והנהנתי בראשי כמבין.
ניסיתי להמשיך את העבודה שלי אך המחשבות שלי נקטעו כששמעתי קול בכי מצמרר, כמו עלה שנשבר. זה הרגיש לי כמו צלקת בלב, לכן החלטתי לקום ולראות מה פשר האירוע. יצאתי מהמשרד והלכתי בעקבות הרעש, בתוך חדר הישיבות שהיה צמוד למשרד שלי ישבה בחורה כשרגליה מקופלות והיא מחבקת את עצמה, מתבוססת בתוך העצב של עצמה ומפרקת עצבות שמרגישה של שנים אל תוך החלל הריק.
משהו בלב שלי קרא לי אליה, מעולם לא ידעתי להתמודד עם רגשות של אדם אחר, מה אני אמור לעשות עכשיו? בסיטואציה אחרת הייתי פשוט הולך, אבל משהו בי מנע ממני לעשות זאת.
התקרבתי אליה והיא נעצרה והרימה את מבטה כששמעה אותי מתקרב, היא הביטה מעלה להסתכל עליי והלב שלי נשבר, העיניים שלה עדיין נצצו מהבכי, הן היו גדולות תכולות והשתקפו כמו אוקיינוס עמוק. האף שלה היה קטן וזיכה את פניה בחמימות ומותיר אותי עצוב על כך שאין לי מספיק מילים לתאר את היופי שלה. עיניי נשארות מוקסמות מהיופי שלה, כשאני מביט בה אני נשאר רדוף.
לא זיהיתי את העובדת הזו, אבל בחברה שלי יש מעל מאה עובדים ועם רובם אני לא בקשר יומי, אז זה די טבעי שלא אצליח להכיר את כולם, אבל אם הייתי רואה את הפרצוף שלה אפילו פעם אחת.. לא הייתי שוכח ממנה.
היא חייכה חיוך מקסים ומיהרה לנגב את דמעותיה, ''היי, אני מצטערת חשבתי שאני לבד פה'' היא אמרה וקמה מהכיסא, ''מה קרה?'' הרגשתי את הצורך לשאול. בדרך כלל אני לא מרגיש דחף לדחוף את האף שלי לעניינים של אחרים, אבל כבר הוחלט שהמקרה הספציפי הזה הוא יוצא דופן.
כנראה שאני זקוק למעט שינה.
''סתם.. שבוע לא משהו,'' היא גיחכה לעצמה וזלגו לה עוד כמה דמעות, ''אבל זה יעבור, הכל יעבור,'' היא אמרה וניגבה גם אותן. ''אני שומע קצת מבטא?'' שאלתי אותה והיא הייתה בשוק, ''אתה הראשון ששם לב'' היא התלהבה וצחקקה. כן, כנראה כי אני פסיכופת שמתמקד בך יותר מדי.
YOU ARE READING
prespective
Romanceכל חיי חייתי בישראל, כשהציעו לי עבודה בשיקגו בזכות הכישורים שלי נעניתי בחיוב. המציאות לא הייתה כפי שצפיתי אותה, במקום להתעסק בעולם העיצוב והיצירתיות, נאלצתי להכין קפה ולסדר תיקיות. הייתי מתוסכלת, באמת, והכי גרוע - שהבעלים של החברה, סבסטיאן סטרלינג...
