prespective

פרק 8 - מיכאל

נקודת המבט של אלינור:

''מקווה שהטיסה עברה בנוחות, ברוכים הבאים לשיקגו. תודה שבחרתם אל על,'' שמעתי את הטייס אומר ואנשים ישר התרוצצו להוציא את התיקים שלהם, הכל מסביבי היה כאוס ואני הרגשתי שאין לי מה למהר בכלל.

חייכתי חיוך מפגר, ולא הצלחתי שלא לצחוק לעצמי. אני מתחילה מסע אחר בחיים שלי, שיסתכם או כ- הדבר הכי טוב שבחרתי לעשות, או כ- הטעות הכי איומה שלי.

''את מתרגשת?'' שאל אותי בחור נחמד כשתפס אותי מחייכת לעצמי כמו טיפשה. ''מפחדת אולי, זו גם הגדרה נכונה.'' הודיתי בלחץ.

''את באה לטייל?'' הוא שאל אותי והנדתי בראשי, ''רילוקיישן, למטרת עבודה'' נשכתי שפתיי והסתכלתי מחוץ לחלון. ''ממה את מפחדת?'' הוא שאל ונשמתי אוויר עמוק.

''מהלא נודע'' אמרתי לו,

''זה תחום שאני טובה בו אבל לא עבדתי בו בעבר, זו שפה שאני טובה בה אבל היא לא שפת האם שלי, זו מדינה זרה לחלוטין..'' מניתי את כל החרדות שלי, ושוב הכנסתי את עצמי ללופ.

''אז למה בחרת ללכת על זה?'' הוא שאל בכנות והסתכלתי עליו, אנשים סביבנו עדיין ירדו מהמטוס בזמן שהדיילות מנסות להשתלט על ההמולה.

''תמיד נמנעתי מלעשות דברים שהסוף אליהם לא היה ידוע או קבוע. הפחד מחוסר הוודאות שיתק אותי, וכך בניתי לעצמי חיים די בנאליים שאני מאוד אוהבת אם כי הם מאוד משעממים, בכנות? נמאס לי מהשיעמום.'' אמרתי את האמת ומשכתי בכתפיי.

''להיות שקול ולא להיות פזיז זה חכם, אבל לעשות משהו גם כשלא יודעים את הסוף שלו זה אמיץ. כשאת נתקעת בתחושת חוסר בטחון או חרדה מהתוצאה, זה דווקא הזמן הטוב ביותר לצאת מהאיזון ולהתפתח.

יכול להיות שהדרך עצמה תספק לך תוצאות ולימודים שלא היית חושבת עליהם אלמלא לא היית בוחרת באותה הדרך, הרי בסוף - כשאנו מתגברים על הפחד ועל אי הוודאות, נגלה יצירתיות, חוכמה חדשה והתפתחות אישית. בסופו של דבר גם הדרך היא המטרה.'' הוא אמר לאחר דקה של שתיקה, ולי לקח זמן לעכל את כל מה שאמר.

הוא כתב לי את מספר הטלפון שלו על פתק והושיט לי. ''קוראים לי מיכאל, אני גר פה כבר לא מעט זמן, וגם אני ישראלי במקור. אם יש לך שאלה כלשהי, פחד, או כל דבר אחר אל תהססי להתקשר אליי. בכל זאת- אחוות ישראלים. אני בטוח שאת בחורה חכמה, תסתכלי על זה כעל עוד שיעור לחיים.'' הוא חייך אליי וקם גם הוא מהמושב. ''תודה רבה,'' צעקתי לו כשהוא התחיל ללכת כשהבנתי שלא הוצאתי מילה, ''באמת ממש תודה!'' המשכתי שוב כדי שלא יחשוב שאני חוצפנית. הוא הסתכל אחורה והנהן אליי.

השתיקה שלי יכולה להתפרש המון פעמים כחוסר כבוד או זלזול, אבל למען האמת פשוט תוקפים אותי רגעים בהם אין לי מה לומר, בעיקר כשאנשים מקיפים אותי במידע מועיל שאני צריכה לקחת איתי לדרך. הוא צודק - זה הזמן הטוב ביותר להתפתח.

המטוס כבר היה כמעט ריק, הדיילת החייכנית הוציאה לי את תיק הגב מתא הנוסעים והודיתי לה.

ראיתי בשדה התעופה סניף של מקדונלדס, הבטן שלי קרקרה וזה היה הסימן שלי להיכנס. הזמנתי את הארוחה שלי וחייגתי לאמילי, שכבר הייתה אצלי בחיוג המהיר.

''מחכה לך מישהו ביציאה משדה התעופה, הוא יקח אותך למלון, הם מחכים לך שם,'' היא הרגיעה אותי בזמן שאני זללתי מהצ'יפס מרוב חרדה.

''תודה אמילי, על הכל.'' חתמתי את השיחה וניתקתי. חיכיתי למזוודה שלי שתגיע והתקדמתי ברעידות אל עבר היציאה, ראיתי את השם שלי מתנוסס על שלט ובחור מבוגר מחכה לי. התקדמתי אליו בחיוך והוא קיבל אותי גם בחיוך, ''שלום, את אלינור בנט?'' הוא שאל אותי באנגלית והנהנתי. ''אני אקח אותך למלון ואני גם אראה לך את מקום העבודה שלך. שמי הוא הנרי'' הוא הסביר לי בנחמדות והתלוויתי אליו.

הוא העמיס עבורי את המזוודה ואת תיק הגב העדפתי לשמור עליי, בתוכו נמצא הדרכון ומזומנים שהבאתי.

''אז איך אלינוי?'' שאלתי אותו כשהתחיל את הנסיעה, מנסה לדלות כמה שיותר מידע על הבית החדש שלי.

''מדהימה,'' הוא חייך אליי ממראת הרכב, והרגשתי איך ההתרגשות אוכלת אותי מבפנים. ''שיקגו נהדרת כמו שמספרים, את תיהני פה. מאיפה את במקור?'' הוא שאל אותי ואותה הדילמה שכל ישראלי חווה בחו''ל עלתה למוחי.

''אני מישראל,'' אמרתי לו בחצי חשש, ''אה באמת?'' הוא שאל בחיוך, ''לא שומעים מבטא'' הוא אמר וצחקתי, ''התאמנתי מול המראה בבית'' התבדחתי והוא צחק.

במהלך הנסיעה בחנתי את המדינה החדשה שאני הולכת לגור בה, אנשים בחליפות, ילדים מתרוצצים, הכאוס בכבישים ובמדרכה.

שיקאגו הייתה מפוצצת באנשים.

מרחוק ראיתי גורד שחקים שהתנשא לגובה של יותר מ400 מטרים, זה היה הבניין הכי גבוה שראיתי בחיי.

הבניין היה בצורת מגדל, גבוה ומרשים, עם קווים חדים וזוויות מודרניות, היו לו חלונות גדולים שמאפשרים תצפית מהממת על הסביבה, וחפיפות של קומות, קווים מעוגלים וצורות גאומטריות מיוחדות שהעניקו לו מראה מודרני וייחודי.

המילה 'prespective' הייתה כתובה בצבעי בז' מיוחדים בחלקו העליון של הבניין.

''כאן את הולכת לעבוד,'' נשמתי נעתקה, התפעלתי מיופיו של הבניין ומהייחודיות שלו, הוא גרם לכל שאר העיר להראות קטנה ומכוערת לעומתו. ''מה את חושבת?'' הנרי שאל וניסיתי למצוא את המילים, ''הוא כל כך.. מרשים. עשיר, גבוה, חזק, נראה ששום דבר לא יכול להפיל אותו,'' אמרתי בעודי מסתכלת על הבניין.

''תיאור מדויק של הבעלים שלו'' הנרי חייך אליי והמשכנו לנסוע.

''מי אלו הבעלים?'' שאלתי, הוא כנראה מישהו יחסית מוכר פה בעיר אם הוא הבעלים של בניין ברמה הזו,

''סבסטיאן סטרלינג, האיש והאגדה''