prespective

פרק 14 - תוכניות גדולות

נקודת המבט של אלינור:

מיכאל שלח לי מיקום ולקחתי מונית אליו, הדרך הייתה סך הכל שלושים דקות אבל כל כך ארוכה בו זמנית. היום הזה היה פשוט מעייף, התקשרו אליי מבית המלון להסדיר עניין תשלום ופיצוי. כמובן שיפצו אותי על החפצים שלי שנהרסו לחלוטין. הם הציעו לי ללון במלון אחר עד תום השיפוצים של המלון - אבל לא הייתי מעוניינת.

לא יכולתי יותר להיות במלונות, הייתי צריכה את התחושה של הבית. תחושה שחסרה לי ביותר, אני פה רק חמישה ימים ומרגישה שגרוני נחנק. כנראה שזה משום שלא הצלחתי למצוא אנשים להתחבר אליהם בעבודה, או לעשות את העבודה שלי - בעבודה.

''זה הבניין גברת?'' שאל אותי נהג המונית ומשכתי בכתפיי, זה זר לי בדיוק כמו לו. הכתובת על הבניין הייתה זהה לזו שמיכאל סימס לי, הודיתי לו וחייגתי למיכאל. הוא לא ענה אך הוא יצא מדלת הבניין וחייך אליי, ''היי, מה הולך?'' הוא שאל אותי בעברית בחיוך ענק והרגשתי איך לבי מתרחב בחזי כששמעתי קצת עברית אחרי חמישה ימים.

''אני לא ממש יודעת איך לענות לך על זה,'' מלמלתי בכנות והכנסתי את הטלפון לכיס - הוא המשיך לחייך אליי, הפעם בעצב ובדאגה. ''תספרי לי מה קרה, אני שמח שהתקשרת'' הוא אמר בלבביות וליווה אותי אל עבר הבניין.

''וואו, חתיכת סרט'' מיכאל התנשף בכבדות אחרי שסיפרתי לו את הלך השבוע האחרון והמהמתי. הדירה שלו הייתה קטנה בהרבה מזו שהייתי בה עד לפני כשעתיים, אבל לא התלוננתי. הוא הציע לי מקום מגורים לא מפוקפק והביטחון שלי היה הדבר שחשוב ביותר עבורי כרגע. שמעתי על חולי הנפש שיש בארצות הברית.

הוא הגיש לי תה ועוגיות, וישב איתי בזמן שקיטרתי לו על כל אירועי השבוע האחרון. ''יש לי פה חדר פנוי, אני גר פה לבד. את יכולה להצטרף לבינתיים,'' הוא הציע ואני נאנחתי. ''אני מבטיחה, זה ייקח רק כמה ימים עד שאמצא דירה נורמלית לגור בה,'' אמרתי לו - הרגשתי רע, הרגשתי נתקעת, הרגשתי חוצפנית, הרגשתי שאני מפילה את עצמי כנטל על אחרים ולא אהבתי את התחושה הזו.

אבל זה מה שהייתי כרגע, נתקעתי, הייתי נטל, מה עוד הייתי אמורה לעשות?

''הכל בסדר,'' הוא ביטל את מילותיי, ''באמת, אין לך מה לדאוג בקשר לזה בכלל. תישארי פה כמה שתצטרכי, זה לא מפריע לי.'' הוא חייך וחשף שיניים לבנות ומבריקות.

אולי יש לי פטיש לגברים שעוזרים לי כשאני במצוקה, אבל פתאום מיכאל נראה... חמוד כזה. זאת אומרת, הוא נראה בסדר - השיער שלו בלונדיני, העיניים שלו חומות, האף שלו קטן והשפתיים די עבות. יש לו בייבי פייס ואני חושבת שהוא באזור ה1.75 כי הוא גבוה ממני במעט.

זה לא בדרך כלל הטעם שלי, אבל כרגע הוא נראה כמו התגשמות כל חלומותיי... אולי זה אהבת חיי? אולי היעוד שלי היה למצוא את אהבת חיי כאן? בשיקגו?

די.
אלינור.
תתאפסי.

הוא לא אהבת חייך, תפסיקי לעשות רומנטיזציה מכל דבר. זה סך הכל בחור נחמד שעוזר לך, ''אז בן כמה אתה?'' שאלתי אותו ולגמתי את הלגימה האחרונה מכוס התה החם, ''אני בן 25,'' הוא הודיע לי והלך להרתיח עוד מים בקומקום שלו, מסמן לי שהולך להיות לנו עוד ערב ארוך של דיבורים.

''אתה יודע, המילים שלך אז במטוס ממש השפיעו עליי. אתה בן אדם מאוד חכם,'' אמרתי לו בכנות והוא גיחך, ''את יודעת, ככה אומרים'' הוא אמר בביישנות וחיכה ליד הקומקום. ''היית נראית... מפוחדת'' הוא המשיך, ''ראיתי את הפחד בעיניים שלך, וזה הזכיר לי אותי. זה בסדר לפחד כל עוד אתה בן אדם - אבל ברגע שאתה נותן לפחד לשלוט בך, הוא משחק בך ובמוח שלך. אתה כבר לא חי את החיים שלך אלא חי לפי הפחדים שלך,'' הוא הסביר בזמן שמילא לי את כוס התה מחדש.

מיהרתי לקחת אותה ולחמם את ידיי בה. לא היה לי חשק לנהל איתו את השיחה הזו, כי ידעתי שהוא לא יבין.

כולם חווים את הטראומה הזו, את הקלקול קיבה של המוח - הפחד הזה שמשתק אותך ומכניס את כל המטרות והאמביציות שלך לתוך כלוב ודוחה את המטלות למאוחר יותר, הפחד הזה משתק אותי עד כד כך שאני נתקעת, לא מצליחה להתקדם - ולפעמים מרגיש לי שמה שמניע אותי זה הפחד.

פחדתי לפספס את ההזדמנות הזו - אז טסתי. זה מרגיש לי מהסיבות הלא נכונות, מסיבות מטומטמות מדי.

מיכאל התיישב מולי עם כוס תה משל עצמו, ומהדרך שבה הסתכל עליי יכולתי כבר להבחין בכוונותיו, הוא לא מתכוון להישאר ידיד נפש שלי - ואני לא בטוחה אם הרעיון קסם לי או הבחיל אותי, משהו הרגיש לי כמו שילוב של שניהם. הוא חייך אליי חיוך קטן והחזרתי לו באחד משל עצמי.

''יש לך בן זוג שהשארת בישראל?'' הוא שאל בישירות והרים גבה.

אני פגועה, בודדה, והומלסית - אולי זה לא יהיה כזה גרוע אם אוכל להתנחם בסוף יום בידיו של גבר. ולא רציתי לשלול את מיכאל על הסף. ''תוכניות גדולות?'' שאלתי בחצי ציניות והוא גיחך.

''אולי''