prespective

פרק 17 - יצא לי להבין

נקודת המבט של סבסטיאן:

הייתי חולה נפש עם תעודות. הבנתי את זה ברגע שמיהרתי למשרדה של אמה, אחרי שהיא נכנסה לבניין עם אלינור, מדברות על משהו שלא הצלחתי לשמוע. רציתי להבין מאמה איפה הן היו, מה הן עשו, על מה הן דיברו, מה גרם לה לחייך עכשיו?... פאק, אני חייב למצוא תחביב חדש.

''היי מר סטרלינג, אתה מחפש אותי?'' אמה שאלה כשנכנסה למשרדה, ''איפה היית?'' שאלתי אותה והתיישבתי על קצה השולחן, משלב את ידיי על חזי. ''בחיי, אם לא הייתי מכירה אותך הייתי חושבת שאתה מתעניין'' היא גיחכה והניחה את התיק שלה על השולחן. חיבבתי את אמה. שכבנו כמה פעמים, היא לא עשתה דרמה, היא לא ציפתה לטבעת, לפרחים או לאקסקלוסיביות.

היא ידעה בדיוק מי אני, כמו שאני ידעתי מי היא. בוס ועובדת שהתחברו, היא עובדת מצוינת ואני בוס מצוין. הייתה בינינו משיכה מינית שלא היה טעם להתכחש אליה- אבל לא מעבר. לא מבחינתי, וזה היה הדדי.
אמה לא רצתה אותי מעבר, היא לא רצתה את הבולשיט והבלגן שאני מביא איתי, היא לא ראתה בי את דמות 'הבחור הקשוח שאף אחת לא יכולה לשבות את ליבו' ולא ניסתה להיות ה'בחורה הראשונה שתחדור לו לעור' או השטויות שנשים ששכבתי איתן הכניסו לעצמן למוח. הערכתי אותה על זה, והיא גם זו שהפסיקה את המפגשים המיניים בינינו כשהתחילה קשר עם איתן, יועץ משכנתאות שהיה ידיד טוב שלה וזה היה ידוע שזה עניין של זמן עד שיהיה משהו מעבר, ראיתי את הניצוצות בכל פעם שהם נפגשו.

''הלכתי עם החדשה לבית קפה. נראה שממש שונאים אותה פה, מה הקטע?'' היא הסבירה והתקדמה לעבר הארון שהיה ממקום ליד פינת הישיבה הקטנה במשרד שלה. ''ברצינות, אף אחד לא התייחס אליה. שאלתי את קרן מקודם מה הקטע והיא אמרה שהם לא מעוניינים להכיר אותה ולא הרחיבה מעבר, זה ממש קטסטרופה מר סטרלינג. אתה חייב לטפל בזה''
אני אשם בזה...
שוב תחושת האשמה המחורבנת הזו שאני מרגיש רק עם הבחורה הזו.

''טוב, אני שמח שאירחת לה לחברה'' זה המשפט היחיד שהצלחתי להוציא מהפה המזדיין שלי. ''זו לא הייתה לי לטרחה, היא בחורה מהממת'' היא אמרה. יצא לי להבין.

יצאתי ממשרדה של אמה ונתקלתי בפניה המרוחקות והמבולבלות של אלינור, היא הביטה למסך הטלפון שלה ואז הביטה אליי. היא התקדמה לעברי. שיט, מה את עושה? אני לא יכול להתמודד איתך. לא כשעדיין לא הבנתי מה לעזאזל את עושה למוח שלי כבר כמה ימים.

''היי,'' היא חייכה. אלוהים, החיוך הזה הותיר אותי אילם.

כשלא עניתי היא הראתה לי את הטלפון, תמונה שלי מגוגל תמונות התנוססה ומתחתיה הכיתוב 'סבסטיאן סטרלינג- הבעלים של חברת השיווק המצליחה בעולם'

''זה אתה?'' היא כיווצה את גבותיה כלא מבינה, הנהנתי. מה עוד יכולתי לעשות? שיקרתי לה שאני סך הכל עובד כאן, לא סיפרתי לה שהחברה הוקמה על ידי. כי רק רציתי להוציא ממנה מידע. כי הפכתי להיות חטטן מחורבן כשזה נגע אליה. ''וואו, לא היה לי מושג. תודה על הכל מר סטרלינג. חשבתי שאתה עובד פשוט. אתה ממש צנוע'' היא חייכה, ציפיתי לצעקות או משהו בסגנון של 'אתה בן זונה,' אבל העדינות והרוך שלה היו ממכרים אפילו יותר ממלחמות גלויות.

למלחמות, לצעקות ולקללות ידעתי איך להגיב. ידעתי איך לענות, לעדינות ולמילים נחמדות נותרתי בלי מילים. כמו טיפש, כמו תינוק שעדיין לא למד לדבר. ''זה שטויות, לא רציתי שתרגישי לא נעים.'' זו הייתה האמת, גם אם זו לא הסיבה העיקרית. זו עדיין סיבה. כי מה יכולתי להגיד? יש לי תסמונת קשה של אובססיה ואיכשהו זה נפל על מסכנה כמוך והייתי חייב למצוץ ממך מידע לכן שיקרתי לך?

האופציה שבחרתי ללכת עליה נשמעת יותר בטוחה.

''איך האנשים?'' שאלתי אותה, למרות שכבר ידעתי את התשובה. גם כי אמה סיפרה לי לפני כדקה וגם כי אני הוריתי במפורש על כולם לא לדבר איתה, אבל רציתי תירוץ נוסף להמשיך להסתכל ולחקוק כל פרט מהפרצוף שלה. ''לא נעים לי מר סטרלינג, הם העובדים שלך.'' עיניה היו כחולות כמו ים סוער. הן היו החלק הכי מיוחד בה, אני חושב שמעולם לא נתקלתי בצבע עיניים כזה מהפנט. ''באותה הזדמנות הייתי רוצה להתנצל, הייתי נורא נסערת ביום חמישי,'' שפתיה היו מלאות וורודות. הן לא היו תחומות באודם או בצבע אחר. זה היה הצבע הטבעי של שפתיה. ''אני בדרך כלל לא ככה. באמת. והעובדים פה ממש נחמדים, כלומר אני בטוחה שהם יהיו נחמדים,'' היא גיחכה בלחץ. אלוהים, הקול שלה, הצחקוק הזה. הפנים האלו. לא יכולתי להכיל את כל זה, המשיכה הזו הייתה יותר מדי כרגע עבורי.

רגע, מה היא אמרה בכלל? אני חושב שהיא מלמלה משהו כמו התנצלות. אלוהים אני לא זוכר. אבל אני זוכר כל פרט בפניה היפות. הן הולכות לרדוף אותי ימים שלמים...

''אל תדאגי, הכל בסדר'' אזרתי את הכוחות האחרונים שלי, לשדר גישה של עסקים כרגיל. אני הבוס שלה לעזאזל, אני לא יכול להסתכל עליה ולהתנהג אליה כמו חתיכת סוטה.

היא נשפה בהקלה והודתה לי לפני שברחה ממני.
היא טלטלה אותי לחלוטין, לא היה לי מושג איך להתמודד עם הרגשות האלו, הרגשתי כמו נער בר מצווה שגילה עכשיו שאפשר לעשות הרבה יותר מלהשתין עם הזין.

קלב טפח לי על הכתף והפעולה הזו החזירה אותי למציאות ולהווה. ''מי זאת המגה בייב הזו?'' הוא שאל. באיזה שהוא אופן מעוות, התעצבנתי שעוד גברים רואים כמה היא יפה, כמה היא מיוחדת. לא הייתה לי זכות להתעצבן, אבל זה הפריע לי עד כדי צביטה קטנה בלב.

הסתכלתי עליו במבט שאומר ׳אל תחשוב על זה בכלל׳, המבט שלי כנראה לא השאיר מקום לספק כי הוא הרים ידיים כנכנע. לא הסברתי לו, לא הייתי חייב לו הסברים. האובססיה הקטנה שלי היא לא עניינו.

גם אם היא עדיין לא שלי..