"ששש" לוקאס הרגיע אותי מלטף את ראשי, "תנשמי אלה תנשמי" לוקאס נשם באוזני באיטיות גורם לי לחקות אותו, שמעתי את פעימות ליבו שבאופן מפתיע התסכרנו לשלי, נשימה חזרה לעצמה ונאנחתי בהקלה.
"יותר טוב?" הנהנתי לתוך החזה שלו, "יופי, עכשיו אם תסלחי לי יש לי שלושה קברים לחפור" אחזתי בחזית חולצתו לפני שהספיק להתרחק.
"לא" ביקשתי ולוקאס גלגל את עיניו ונאנח.
"זה מה שאנחנו עושים אלה, אחרת הם ימשיכו לעשות לך את זה ולאחרים, לא תמיד נהיה בסביבה שלך" אמר בטון רציני.
"אם תעשה את זה כולכם תסתבכו, בית הספר יעיף אתכם מפה, בבקשה לוקאס אל תעשה את זה, אם תעשו את זה בשטח בית הספר אתם תעופו מפה על טיל" ואני לא מוכנה לאבד אתכם "בבקשה"
"לעזאזל חנונית!" לוקאס חבט בכף ידו על הכיור ונאנח בכבדות, "את לא יכולה לבקש דבר כזה, ג'ון ואלק רק מחכים לרגע שאגיד להם שזה בסדר לפוצץ את החלאות" הוא כעס.
"אל תעשה לוקאס" ביקשתי שוב.
"בסדר, לא ניגע בהם בשטח בית הספר אבל אני לא מבטיח שזה לא נעשה כלום לגבי זה" הוא צפה במבטי, "אני לא אומר שנרביץ להם רק נגרום להם לשלם על החטאים שלהם"
"איך?" שאלתי.
"את מספיק בלחץ מהלימודים לא חנונית? לא צריך להוסיף עוד מידע לראש היפה שלך" לא פספסתי את טון קולו ונאנחתי משלבת את ידיי.
"אתה עדיין כועס נכון?" שאלתי מתקרבת אליו.
"שיקרת לי" משהו בקולו היה מוזר, כאילו היה מאוכזב ממני, זה אפשרי שמילים יכאיבו פיזית בליבי.
"אני מצטערת, ידעתי שלא תחשוב ופשוט תפעל ולא רציתי לסבך אתכם, לא רציתי שתעופו מבית הספר" השפלתי את מבטי, "לא רציתי לאבד אתכם, אף אחד מכם" לחשתי, נשכתי את שפתיי אולי זה יסתיר את המבוכה שלי.
"לא רצית לאבד אותנו?" לוקאס צחק צחוק מריר ומיהרתי להרים את ראשי, "אלה" הוא התקרב אליי, "תברחי מאיתנו, אנחנו לא טובים" ביקש בשקט.
"מי שיקר לך?" שאלתי, "מי אמר לך שאתה לא טוב מספיק" לוקאס קפא לרגע, עיניו נפערו והוא התקשה לבלוע רוק, "לוקאס?" שאלתי בחשש, הוא נראה בטראומה, לא, הוא נראה כמו מישהו שחי בטראומה ועכשיו הערתי לו אותה.
"א-אני.." הוא פתח את הדלת ויצא במהירות, "לוקאס!" קראתי אבל זה כבר היה מאוחר מידי, הוא כבר נעלם.
מה עשיתי? זה משהו שאמרתי? מה עבר עליו? איזה מחשבות חלפו לו באותו רגע בראש? הרגשה לא נעימה התמקמה בבטני, יכול להיות שפגעתי בו? מעולם לא ראיתי את לוקאס בורח כל כך מהר ממשהו, מעולם לא ראיתי אותו בורח נקודה.
"היי חנונית" ג'יידן עצר את צעדיי, החלטתי להבריז משאר היום, כתבתי לשלושה שלא אוכל ללמד אותם היום והלכתי לביתי, "הולכת לבית?" הנהנתי, "תני לי ללוות אותך" הוא לא חיכה לתשובה והמשיך ללכת לצידי, "איך את מרגישה?"
"אני בסדר, איך אתם מרגישים?" שאלתי, ראשי עדיין עסוק בלוקאס.
"ג'ון ואלק עצבניים שלוקאס לא מרשה להם לטפל בחראות הקטנים" התכווצתי למילותיו, "מפתיע לא?"
"מה מפתיע?" שאלתי.
"לוקאס לא אחד שימחל לאחרים, בטח שלא יחכה מללמד מישהו לקח" הוא הסתכל עליי, בוחן אותי הוא יודע משהו? "אמרת לו משהו חנונית?"
"יכול להיות שביקשתי ממנו לא לעשות להם כלום" מלמלתי.
"יכול להיות?" שאל מצמצם את עיניו.
"טוב בסדר, כן, ביקשתי ממנו שלא תעשו כלום, לא רציתי שתסתבכו בצרות" ג'יידן הנהנן.
"ולמה לוקאס העיף אותנו מהספרייה כשהוא עצבני מספיק להרוס את כל המקום?" שוב מבטו בוחן.
"אתה חושב שאני קשורה לזה?" תקפתי, הבן אדם משנה מצבי רוח יותר מהר מכמות הפעמים שג'ואי פותח את המקרר לחינם.
"אני יודע שאת קשורה לזה, אני רק לא מבין למה את כאן במקום ללכת אליו" הבטתי בו מבולבלת.
"אתה מצפה שאלך אליו בזמן שהוא עצבני? חשבתי שאתה מחבב אותי ג'יידן" קראתי.
"לכי אליו חנונית, אותנו הוא העיף, לא אותך"
"למה אתה כל כך בטוח?"
"כי הוא היה מוכן לא לפנצ'ר לבריונים האלה את הפרצוף כי ביקשת ממנו, אני יודע שאת לא מבינה, אבל זה משהו רציני עבורו, אנחנו לא עושים דברים כאלה, אם פוגעים במישהו מאיתנו אנחנו מחסלים אותו, חד וחלק" גלגלתי את עיניי וסובבתי את רגליי חזרה לבית הספר, "דרך אגב אל תדאגי את לא תראי אותם שוב" ג'יידן קרא מאחוריי.
"מה על מה אתה מדבר?" שאלתי, "הרגתם אותם?"
"לוקאס דאג להכל, אסור לי להגיד מעבר הוא אמר משהו על זה שיש לך לחץ בלימודים" צחוק נפלט מפי, אידיוט.
YOU ARE READING
עסקה מוזרה
Romanceאלה ריד- בת 17, נערה שכל עולמה סובב ספרים ולימודים, היא מעולם לא קיבלה פחות מ90 במבחן ואם תדברו איתה על היסטוריה היא תדע לדקלם הכל כולל תאריכים בעל פה, וכמובן לא לשכוח את אספן, קפטן נבחרת הכדורסל, הנער בן ה18 עם השיער הבלונדיני ועיניו הכחולות שעליו...
