עסקה מוזרה

אפילוג

"חנונית" שמעתי את קולו המוכר והעמוק של לוקאס לוחש לאוזניי, "קומי בייבי אנחנו נאחר" התכרבלתי יותר עמוק לחזהו, "זה סיום הלימודים אני בטוח שאת לא רוצה לפספס את זה" הוא הפך אותי על הגב וקבר את ראשו בצווארי.
"עכשיו אין מצב שאקום מכאן" מלמלתי והוא צחק לצווארי, באנחה גדולה הוא קם ממני ומשך את ידיי עד שעמדתי ונתקעתי בחזהו, פקחתי את עיניי בחוסר רצון, "למה אתה מתעלל בי?" גרגרתי לחזהו וכרכתי את ידיי סביבו, הוא נישק את ראשי ועטף את גופי העירום.
"גם אני שונא את זה אבל לא האמנתי שבכלל אסיים בית ספר והכל בזכותך" מלמל, "ואבא יהרוג את שנינו אם לא נגיע" הוא התרחק ממני ואחז בירכיי, "אז אין ברירה חייבים למהר" לוקאס הרים אותי גורם לי לכרוך רגליים סביבו, הוא לקח אותנו למקלחת בזמן שכרכתי את זרועותיי סביב צווארו.
"אתה יודע שאני גאה בך נכון?" שאלתי כשהוא סגר את הדלת מאחורינו, הוא הרים את עיניו אליי וחייך חיוך קטן, אהבתי את זה, לוקאס לא היה מרבה לחייך ולצחוק וזה השתנה המון בחודש האחרון, מידי פעם הוא אפילו היה משמיע בדיחות.
"אני יודע אהובה" הוא נישק את שפתיי בעדינות, "אני מעריך את זה" הוא הוריד אותי בעדינות על הרצפה ומיהרנו להיכנס להתקלח ולהתארגן ליום האחרון של הלימודים.

באופן מפתיע התקבלתי לאוניברסיטה שאספן טען שאני לא מספיק טובה אליה, באופן עוד יותר מפתיע ומצחיק הוא לא התקבל, כנראה שיש גבול לכסף של ההורים, לוקאס התקבל לאוניברסיטה ציבורית במרחק של עשרים דקות ממני, כל כך שמחתי על זה, פחדתי נורא מה יקרה כשנסיים את הלימודים ואיך נסתדר עם המרחקים אבל דאגתי לחינם, מסתבר שלרוב אנחנו סתם מריצים לעצמינו תרחישים בראש רק כדי לגלות שהם לא יקרו.
לוקאס עבד בחודש האחרון מה שגרם לי לראות אותו פחות אבל זה עזר לו מבחינת הבנק שהסכימו לתת לו הלוואת סטודנט ובזכות מבחנים שלמד אליהם קיבל מלגה חלקית, אני זוכרת איך הוא צעק מאושר כשקיבל את המכתב, הוא כל כך שמח לא להיות נטל על מר מרשל שעובד מספיק קשה.
ג'יידן, הצטרף לאוניברסיטה של לוקאס, למזלו הוא לא היה צריך לדאוג לפן הכלכלי אבל תיארתי לעצמי שזה לא קל לחיות בבית מפורק, ג'ון ואלק ניסו את מזלם להגיש מלגות אבל לא הצליחו, נאמר להם שיש להם סיכוי נוסף להיבחן עוד חצי שנה ובינתיים הם מצאו עבודה זמנית.
אני לא מאמינה שזה היום האחרון ללימודים, אני לא מאמינה שיכולתי להעביר את השנה האחרונה הזאת כמו שהעברתי את שאר השנים, מתחבאת אל הכלים, רק לומדת, לא מכירה אנשים חדשים וחווה חוויות חדשות והכל בזכות הבחור שעכשיו חופף את שיערי, מה היה קורה אם המורה לא הייתה קובעת שהוא יהיה המחויבות האישית שלי?  האם בכלל היינו נפגשים? הוא היה מדבר איתי? אני בטח לא הייתי יוצרת איתו קשר, נזכרתי בכמה פחדתי ממנו בהתחלה, אני לא מאמינה שאנחנו עכשיו ביחד.

אחרי הריב שלי ושל אבא הוא חזר לחו"ל והשאיר אותי ואת ג'ואי לבד, הוא לא דיבר איתי רק עשה מעקב על לאן פניי מועדות ושילם את הלימודים שלי, חשבתי שאולי נצא מזה חזקים יותר, שאולי באורח פלא נחזור להיות משפחה אבל אני חושבת שאמא מאז ומעולם הייתה הדבק ומאז היא הלכה הכל התפרק, ולצערי הרב השלמתי עם זה, אולי בעתיד אבי ואני ניצור קשר טוב יותר, בינתיים יש לי מישהו אחר שמגן עליי, לא רק ג'ואי, התווספו לחיי ארבעה גברים שבאחד מהם אני מאוהבת בטירוף.
"מוכנה חנונית?" לוקאס הגיש לי את הקסדה והנהנתי עולה מאחוריו האופנוע, לוקאס המשיך לקרוא לי חנונית ומידי פעם בייבי או אהובה, עדיי הכי אהבתי שקרא לי חנונית, הוא לא אישר לאף אחד יותר לקרוא לי ככה, הוא באמת הפך אותי לחנונית שלו.