הסוד שבין הצללים (1)

part 14

אלנה

ידעתי שהוא לא מתכוון לפגוע בי בדבריו, אבל זה לא מנע ממני להרגיש כאילו הוא נעץ סכין בליבי וסובב אותה. אף פעם לא התלוננתי על החיים שנפלו בחלקי, גם שנאלצתי להסתפק במועט ולחיות בצמצום, גם שהעושר נצץ סביבי אך לא היה בר השגה. אבל ברגעים כאלה שראיתי כמה הם תמיד יהיו שם אחד בשביל השני, הבדידות היכתה בי בעוצמה, רציתי גם, רציתי להיות חלק ממשהו, להרגיש קשורה למקום בעולם. השתוקקתי לכך.

הבטתי בדמיאן מבעד לשכבת הדמעות שהצטברה בזגוגית עיניי, נראה שהוא הבחין בשינוי במצב רוחי כי לשניה חשבתי שראיתי חרטה מתנוססת על פניו, ניגבתי במהירות את דמעותי ופערתי את עיני בתדהמה לראות שאני לא טועה. הוא נעץ בי מבט מזהיר, כי גם כשהוא מתנצל הוא חייב להישאר בתדמית הקרה שלו. בעוד שאני שכחתי שיש עוד אנשים סביבנו, אני ראיתי רק אותו.

"אני מבינה" אמרתי בקול חנוק ורציתי להכות את עצמי על כך, עכשיו חשפתי את רגשותיי לכולם, כולם ראו את חולשתי. פחדתי להאמין למילים שלו אבל אני מאמינה, הרגשתי שהן באות ממקום כנה לחלוטין. לקחתי נשימה עמוקה, מזגתי לי עוד קפה מהקנקן לכוס הריקה שלי ולגמתי ממנה, הפעולות נתנו לי כמה שניות להתאפס על עצמי מבלי שניקלע לשתיקה מביכה.

"רפאל?" דמיאן הפנה את תשומת ליבו והחזיר אותנו לנושא שבשבילו התכנסנו, הוא נראה שקוע בחילופי הדברים בינינו כשכריס, החייל הלא נחמד של דמיאן נעץ בו מרפק.
"אה כן," הוא כחכח בגרונו, "אז צריך לחדור את המערכת הפנימית מבחוץ. עד עכשיו היו לנו מספר ניסיונות ללא הצלחה, אבל אולי נקודת מבט חיצונית ורעננה תצליח להביא אותנו לכיוון אחר".
מה הסיכויים?

הייתי המומה לכמה שניות מהצירוף מקרים המוזר הזה, לא יכלתי שלא לחשוד שיש כאן תוכנית מסוימת נגדי אבל ידעתי שאין מצב שדמיאן הכיר אותי מלפני כן. נעמדתי והתכוננתי לצאת מהחדר על מנת להביא את המחשב שלי, "אני הולכת להביא את המחשב, שנייה חוזרת" נמלטתי מהחדר לני שמישהו הספיק להגיב.

שמעתי את הדלת נטרקת מאחוריי ואז נפתחת בשנית, מבלי להסתובב ידעתי מי נמצא מאחורי. הוא הניח עליי את ידו כשהיה קרוב אלי וריחו אישר לי את זהותו באופן סופי.

"לא יכול בלעדיי?" הסתובבתי אל דמיאן.
"מוודא שאת לא בורחת".
"אויש נו אתה בעצמך אמרת שאני לא יכולה לברוח מכאן, אני לא טיפשה. חוץ מזה שלאן אני יכולה ללכת?" אמרתי מבלי לחשוב, דמיאן כיווץ את גבותיו בתמיהה ואז קלטתי שאפילו לא הזכרתי את איסטון שעדיין כאן, שבגללו אני נשארת.

"אני רק הולכת להביא את המחשב" הסתובבתי בחזרה.
"אז בטח לא יפריע לך שאלווה אותך" הוא צעד לצידי ומשכתי בכתפיי, התחלתי להתרגל לנוכחותו. מה זה אומר עליי?

נכנסתי לחדר ושלפתי את המחשב מהתיק שלו שעל השולחן, השחלתי אותו מתחת לכתפי ויצאתי מבלי להתמהמה. לא הייתי אומרת את זה בקול אבל אני מאוד רוצה להתחיל לעבוד איתם על המערכת הזאת, לא חשבתי שבחיים אשתף פעולה עם המאפיה בכבודה ובעצמה, אבל גם גיליתי שמה שחשבתי על המאפיה הוא לא בדיוק מה שקורה בפועל. הייתי בטוחה שהם רוצחים חסרי לב וככל שאני נמצאת פה איתם אני רואה את הצד האנושי שלהם, הצד המגונן והנאמן, וזה מושך אותי אליהם.