אלנה
אני משערת שעוברות עוד מספר שעות עד שאני שומעת צליל נקישה והדלת נפתחת, אישה שמנמנה בלבוש פשוט נכנסת לחדר שמגש אוכל בידה. היא סוגרת את הדלת בעדינות מפתיעה ומניחה אותו מולי.
"מצטערת שאני לא יכולה לשחרר לך את הידיים, בקושי להביא לך משהו לאכול הסכימו לי" התנצלותה נשמעת כנה אך אני שומרת על פניי חתומות וחפות מרגש, במצב הזה אני חושדת בכל אחד שמחפש להפיל אותי הוא לסחוט ממני מידע. "אני אעזור לך לאכול" היא מיד מתחילה לקלף את הניילון הנצמד מהכריך שהביאה ומקרבת אותו לפי כדי שלא אצטרך להתכופף ולמתוח את הקשרים. הריח של הכריך ממש טוב, או שאני ממש רעבה, אני מסוגלת לאכול אפילו חצץ בשלב הזה. אני מרגישה כאילו הניחו את גן העדן מולי, אבל אני לא אוכלת. לא יכולה לסמוך על אף אחד במקום הזה, גם לא על אישה שנראית לי במבט ראשוני נחמדה ונעימת הליכות. למדתי בדרך הקשה שכאב יכול להגיע מהמקום הכי לא צפוי.
"אם אני אוכיח לך שהאוכל לא מורעל תאכלי?" היא שואלת. אני מהנהנת פעם אחת כי אני לא יכולה לשחק אותה כאילו אני לא רעבה כשהבטן שלי עוד רגע יוצאת מהמקום. חיוך קטן עולה על שפתיה, היא נוגסת מהכריך ופותחת את פיה לאחר שבלעה ומראה לי שהוא נקי ממזון.
"תאכלי" היא מקרבת את הכריך אליי ואני נוגסת באיטיות. אחרי כמה ביסים חלל הפה שלי מתייבש לגמרי ואני משתעלת, היא פותחת במהירות בקבוק, לא מתמהמהת לפני שהיא לוגמת ממנו לפניי ומקרבת אותו אליי.
"תודה" אני אומרת לאחר שאני מסיימת לאכול, למרות שהיא כנראה אויבת שלי, עדיין אני חונכתי להודות על כך חסד שעושים כלפיי, גם אם מדובר במשהו שמובן מאליו.
"אלנה תקשיבי, אנחנו צריכות לדבר" היא אומרת, נימת בהילות מתגנבת לפיה.
"מאיפה את יודעת איך קוראים לי? פרסמתם מודעות עם הפרטים שלי לכל האנשים שלכם?"
"אלנה, זה רציני. אל תהיי צינית בבקשה" היא כמעט מתחננת, "אין לי הרבה זמן.." היא מביטה לאחור שוב ושוב, ברור שהיא מפחדת שמישהו יכנס. השאלה ממי היא מפחדת? מאיסטון? מהגבר הראשון?
"אני מקשיבה" אני מוותרת, "זה לא שאני יכולה לברוח לאנשהוא" אני מרימה את ידיי מעט ומזכירה לה שאני קשורה.
"אני כל-כך, כל-כך מצטערת על הכל." היא מניחה את ידה על ידיי כמתחננת למחילה. אני רוצה שהיא תוריד את הידיים שלה ממני ולא תיגע בי. מבחינתי היא זרה.
"אנחנו לא מכירות, אין לך על מה להצטער" אני אומרת בחוסר סבלנות, בכל מצב אחר הייתי נוזפת בעצמי על ההתנהגות הלא יפה לאדם המבוגר ממני, אבל במקרה הזה אני כבר מרוקנת וכבר אין לי את הכוחות לצנזר את עצמי.
"את טועה".
"תאמיני לי שאני זוכרת את כל מי שאני מכירה, לפחות את רובם" התעקשתי.
YOU ARE READING
הסוד שבין הצללים (1)
Romantizmאלנה מאז שאני זוכרת את עצמי חיי היו מלווים בבחירות שקיבלתי אני לעצמי, בית היתומים שגרתי בו היה המשפחה שבחרתי לעצמי. כשקיבלתי את ההזדמנות לצאת אל העולם, לקחתי אותה בשתי ידיים והצטרפתי לאיסטון. הוא עזר לי לחדד את הכישרונות שהיו מוסתרים בי, והדברים הוב...
