הסוד שבין הצללים (1)

part 45

בואו נחזיק אצבעות ביחד שיהיה לי זמן לעוד פרק🙏🏼
העניינים מתקדמים במהירות, תרשמו לי מה דעתכן,
איך אתן מרגישות או לאן נראה לכן שזה יתפתח..
מחכה לקרוא את התגובות שלכן👀

____________________________

אלנה

לאחר קריאת המכתב אני יושבת בשתיקה במשך זמן שמרגיש כמו נצח אבל כנראה שלא עברו יותר מדקות בודדות. אני מרגישה את כובד המילים של אימי משתרע עליי כמו שמיכה כבדה. בסופו של דבר, אני מושיטה יד כדי לנגב את הדמעות שזלגו על לחיי.

פאולו פותח את דלת המכונית ונכנס פנימה, ואני קופצת בהפתעה, שכחתי שהוא במרחק דלת ממני. הוא מעיף מבט אחד על פניי רצופות הדמעות ושואל, "את רוצה לספר לי מה קרה?"

אני מהססת לרגע אבל בסוף מוסרת לו את המכתב. "זה מאמא שלי," אני אומרת בשקט.

הוא לוקח את המכתב מידיי וקורא את תוכנו בשתיקה. כשהוא מסיים, הוא מרים את מבטו אליהי בהבעה אוהדת. "וואו," הוא אומר. "זה הרבה מאוד לעכל."

אני מהנהנת, עדיין לא מצליחה למצוא את המילים לבטא את מה שאני מרגישה. פאולו מסתכל עליי כאילו אני בובת חרסינה העלולה להתפרק ואז מושך אותי אליו לחיבוק.

״לא משנה מה יהיה, אני אהיה המשפחה שלך. לנצח.״ הוא אומר ובפעם המי סופר להיום אני מרגישה מוצפת בדמעות, אבל מסיבה טובה. אני מרגישה אהובה.

״ואגב,״ הוא מתנתק ממני ומביט היישר בעיניי, ״את הנ.ב אל תראי לדמיאן. בואי לא ננפח לו את האגו יותר מהנדרש.״ הוא קורץ.

״הוא ממש יאהב את זה״ אני צוחקת ביחד איתו. לפתע פאולו נדרך ומצמיד את ידו לאוזנו הימנית, אני מביטה בו בשאלה.

״אז איפה אתה עכשיו?״ הוא אומר לפתע. מה יש לו?

״אוזנייה, אלנה. אוזנייה שקופה״ הוא מקרב אליי את אוזנו ואני רואה חתיכת פלסטיק מזערית תחובה באוזנו, אם לא היה מדבר לידיי לא הייתי יודעת בחיים שיש לו אוזניה ואמצעי קשר ישיר עם דמיאן.

״איפה דמיאן?״ אני מניחה את ידי על זרועו של פאולו.

״רודף אחרי חורחה״ פניו מרצינות. ״מה זאת אומרת איבדת אותו? איך מאבדים גבר בגודל הזה? אולי יש לו פרצוף של עכברוש, אבל הוא לא בגודל שלו.״

חורחה נעלם?

אני נדרכת מיד באימה, הוא בא אחריי. הוא בא לסיים את העבודה. תחושת פאניקה פתאומית אוחזת בי באגרסיביות כמו חבל שעל צווארי. אני יודעת שהוא יבוא אחריי בכוונה לשים קץ לחיי.