הסוד שבין הצללים (1)

part 44

בוקר נפלא לכולן!
שתמיד נפתח את העיניים לבוקר עם כאלה בשורות.
בעולם המשוגע שלנו אנחנו כבר לא יודעים למה לצפות.
שתמיד יבואו שמחות בצרורות🙌🏼
תהנו מהפרק🪻🤍

-----------------------------------------------------

אלנה

אני יושבת במכונית מסחרית לבנה כשויקטוריה בודקת אותי ומחטאת את פצעיי. המכתב של אמא שלי אחוז בידי בעוצמה, פאולו הציע לשמור עליו אבל לא הייתי מוכנה, לא אאבד את הדבר היחיד שנשאר לי ממנה. אלוקים יודע מתי ניפגש שוב.

אני מקווה שדמיאן ימצא אותה ויחזיר אותה אליי, אבל אני יודעת בתוך תוכי שחורחה הוא בעדיפות עליונה והוא יעזיך לרדוף אותו אם יהיה לו צורך בכך.
הארגון מעל הכל.

״אלנה אני חייבת לשאול..״ היא מגמגמת שהיא מסיימת לחבוש את ידי, היא מביטה לצדדים ונראה שהיא מחפשת את המילים הנכונות.

אני יודעת מה היא רוצה לדעת, אני מזהה את המבט המוצף ברחמים. ״לא אנסו אותי. לא הספיקו לפחות.״ אני מביטה היישר לתור עיניה.

״אני מצטערת״ היא מניחה יד על ברכי.

״אין לך על מה. זה כבר קרה, והאשם היחיד הוא האקס הלא יקר שלי, איסטון.״ אני ממלמלת בכנות, רק מחכה שישאירו אותי לבד כדי שאוכל לקרוא את המכתב סוף סוף.

״סיימנו?״ אני שואלת ובאה לקום.

״מה איסטון קשור לקאלן?״ פאולו מפנה אליי מבט מזהיר, דורש לדעת הכל. הוא חדור במטרתו ולא יוותר לי עד שאענה לו בצורה מספקת, אז אני פשוט מספרת לו.

״הוא שלח אותו, זה היה רק חלק מהתוכנית שלהם.״

״מה?!״ קולו של פאולו כולה אוקטבה ושני חיילים פורצים לרכב באקדחים שלופים.

״הכל טוב״ הוא מנופף להם בידו והם יוצאים מבלי להגיד מילה.

״שום דבר כבר לא מפתיע אותי בסיפור הזה, הדבר היחיד שחשוב הוא שאני כבר לא שם״ אני אומרת לו ומתכוונת לזה.

״הדבר היחיד שחשוב הוא שנוציא לאיסטון את העיניים,״ אני לא מזהה אותו ברגעים האלה שהוא הופך מהאדם הקליל שהוא לרוצח חסר רחמים, אבל הפעם הוא מתנהג ככה כי פגעו בי וזה צובט לי את הלב. ״אם דמיאן לא היה מאיים לעקור לי את הביצים כי השארתי אותך עם חיילים, הייתי הולך כאן ועכשיו למצוא את החלאה. אבל אל תדאגי, יומו יגיע.״

״פאולו?״ אני קוראת לו, עיניי מלאות רגש כמו בכל פעם שמישהו מהם פורש עליי את הגנתו. שום דבר לא מובן מאליו ואני מעריכה את כל האהבה שאני מקבלת מהם, את זה שהכניסו אותי אל המעגל הפרטי שלהם. הם נתנו לי משפחה.