הסוד שבין הצללים (1)

part 23

דמיאן

היא יושבת ממש לידי אבל עם זאת כל כך רחוקה ממני. הלובן של עיניה כבר לא לבן עוד, אלא אדום כדם משעות רצופות של בכי. כאילו נפשה בוכה מתוך עיניה, מדממת את כאבה לעיני כל. היא נראית תשושה ומרוקנת, כאילו ניקזו ממנה את השמחה בסכין חדה, תזכורת לכאב שגרמתי לה במו ידיי.
קשה לי להתבונן בה ולדעת שזה בגללי, עם כל אדם אחר לא הייתי מייחס יותר מידי חשיבות. אבל היא לא אדם אחר. ידעתי שהסיפור בינה לבין איסטון לא סגור, התעלמתי מהכל וברגע האמת התנפלתי עליה מבלי לשמוע את הצד שלה בסיפור.

״אני מצטער״ התחלתי ישירות ממה שהיא צריכה לשמוע. לא בגדתי בה, תכף היא תבין את זה גם, אבל תקפתי אותה כשמצאתי אותה בחוץ, לא נתתי לה הזדמנות להסביר. לקח לי זמן לבוא ולדבר איתה, על זה אני מצטער, על זה שלא נתתי בה אמון. אמון שהיא דווקא כן נתנה בי.

״אתה.. פשוט ככה? מצטער?״ היא מביטה בי בהפתעה, ברור לי שהיא לא ציפתה לשמוע אותי מתנצל, אני בטוח שהיא התכוננה למאבק מילולי.
אני קאפו, אני לא מתנצל אף פעם. בשום מצב.

גם אני קצת מופתע שהמילים יצאו ממני בכזאת קלות, לא מצאתי את עצמי אף פעם בסיטואציה שבה אני זה שמתנצל. המושג לא מוכר לי והטעם של המילים האלו מר בפי, במיוחד כי מדובר בה.

״כן. אמרתי לך, אני לא משחק משחקים. אני מכבד אותך.״ התיישבתי על המיטה מולה, הרגשתי שאני עומד ומתנשא מעליה. באתי לדבר, לא רציתי שהיא תרגיש מאוימת ממני.

״אלנה״ הנחתי את ידי על ידה ושמחתי לראות שהיא לא נרתעת ממני. היא מקשיבה לדברי, אך הבעת פניה עדיין נותרה ספקנית.

״אתה אומר את זה עכשיו, אבל איך אני אדע שאתה באמת דובר אמת? איך אני אדע שלא תפגע בי שוב?״ היא לא התאמצה להסתיר את הכאב בקולה וצליל קולה השבור משסע את ליבי שהאמנתי שלא יודע להרגיש. משום מה שמדובר בה הוא מתעורר לחיים. היא נשמעת עייפה, עייפה מהמאבק להישאר חזקה. זה לא יכול להיות. אני מאוד מקווה שלא שברתי אותה לגמרי.

אני נושם נשימה עמוקה, נאבק עם עצמי כדי למצוא את המילים הנכונות שיגרמו לה להבין. "אני יודע שלא נתתי לך הזדמנות להסביר, ואני מצטער על זה. האמת היא שהאישה ההיא שראית במועדון פשוט התיישבה עליי כי חשבה שאני אזרום איתה. אבל היא טעתה, כי מאז שראיתי אותך במועדון לראשונה לא הצלחתי לראות יופי באף אחת אחרת״. הרמתי באצבעי את סנטרה לעברי, רציתי שתביט בעיניי ולא תשפיל את עיניה למטה.

״כולן מחווירות בהשוואה אליך. את האישה הכי יפה שפגשתי, ולא רק בגלל יופייך החיצוני אלא גם בגלל היופי הפנימי שבך.״ עיניה נצצו ברגש, ראיתי את המלחמה המתקיימת בתוכה. הרגשתי פואטי אבל גם שאמרתי את המילים הנכונות, המילים שהגיע לה לשמוע. אני לא גבר עדין אבל התכוונתי לנסות להיות בשבילה.