הסוד שבין הצללים (1)

part 20

אלנה

מאז ערב ההתרמה לא ראיתי את דמיאן למעט רגעים חטופים, לפעמים הוא אפילו לא חזר בזמן לארוחת ערב או שיצא לפני ארוחת בוקר. ככל שהתקדמתי עם העבודה על התוכנה הורגשה המתיחות הגוברת באוויר. הבוקר ישבתי עם רפאל והצוות שלו ויחד הגענו לפריצת דרך חשובה, אנחנו מתקדמים בצעדי ענק להצלחה. התיישבתי על שפת הבריכה עם המחשב והקלדתי במרץ, המוזה נפתחת לי כאן, אני נושמת את הבריזה ונהנית מהשקט. מקווה שכבר היום אוכל להריץ בדיקות על המכשיר עצמו.

״מיס״ מרתה אם הבית התקרבה לעברי שכוס מלאה בנוזל וורוד בידה. ״פִיקוּלָה* חם היום. תשתי, הכנתי לך שייק תותים ופירות יער״ היא הושיטה לי את המשקה הקריר, לקחתי אותו בשמחה ולגמתי עמוקות.

״תודה מרתה״ המחווה שלה ריגשה אותי מאוד, קמתי וחיבקתי אותה. מרתה בדרך כלל רגזנית כלפי כולם אבל הצלחתי לחלץ ממנה פה ושם חיוכים קטנים. היא טפחה על גבי קלות. דמעות צרבו את עיניי, אף אחד מעולם לא דאג לי ככה, עד שהגעתי לבית הזה.

״זה העבודה שלי.״
״את לא פה כדי לדאוג שלא אתייבש״ חייכתי. ״עליתי עלייך, את מחבבת אותי״ הפניתי לעברה אצבע מאשימה ופרצתי בצחוק. היא מלמלה כמה מילים באיטלקית, הנידה את ראשה והלכה משם.
״ביי״ צעקתי ונופפתי בידי לעברה.

🪻

הכי אהבתי לשבת כאן כשהשמש מתחילה לשקוע, עכשיו ישבתי על כיסא נוח אבל מיקומי לא השתנה יותר מידי בשעות האחרונות. חשבתי על דמיאן שלא הופיע היום בכלל ותהיתי אם יגיע בשעות הקרובות, התגעגעתי אליו ורציתי בקרבתו. למעט נשיקות חטופות שום דבר לא התקדם ביננו יותר מידי ואני קצת חסרת סבלנות. אם לא הייתי יודעת כמה הוא עסוק הייתי חושבת שהוא מתחמק ממני, אבל דמיאן אף פעם לא התנהג כאילו הוא מהגברים ששיחקו משחקים. ההפך הוא הנכון.

הרצתי את אותו הערב במוחי שוב ושוב. מהרגע שהגענו לאולם, הנשיקה שחלקנו והמגע הגופני הממכר. זכרתי גם איך נרתעתי ממנו בגלל דבריו, איך נבהלתי לרגע ואיך הוא נהג בי בעדינות והסביר לי את כוונתו בסבלנות שלא מאפיינת אותו בשגרה. אני לא ראיתי אותו נוהג ככה באף אחד מלבדי. טוב נו, אולי גם כלפי פאולו מידי פעם. בכל זאת, הוא שם לעצמו מטרה לעצבן את דמיאן לפחות פעם ביום.

אני מסיטה את מבטי מהמחשב מיד שאני שומעת רעש מאחוריי, מפחדת שזה שוב פאולו שמנסה להתגנב מאחורי גבי ולהבהיל אותי. לא יצליח לו, אני דרוכה תמיד מאז אותה נפילה.

אבל מה שאני רואה תופס אותי לא מוכנה. דמות נשית יוצאת מהבקתה שבה איסטון נמצא. אני מכווצת את עיניי בניסיון להבין במי מדובר, אין פה נשים מלבד צוות הבית המצומצם ואני. הדמות מביטה לצדדים ואני קולטת בהבזק את תווי פניה של מריה. יש לה פנים שאי אפשר לשכוח. מה קורה פה?