הסוד שבין הצללים (1)

Prologue

אלנה

חיי התחילו כשננטשתי על מפתן דלת בית היתומים, תינוקת בת יום שלא הספיקה לעשות רע לאף אחד. הדבר היחיד שקושר אותי להוריי הביולוגים זה תליון הזהב שהוצמד לדש חולצתי בסיכת ביטחון שעליו היה חרוט שמי, ׳אלנה׳. זה הדבר היחיד שקיבלתי מהם.
פעמים רבות יותר משיכולתי לספור על כפות ידיי רציתי לשנות אותו, להפוך לאדם חדש ולקרוא תיגר על ההורים שלי שאי שם המשיכו בחייהם. לנתק את הקשר היחיד ביני לבינם מלבד דמנו המשותף. לא חשבתי שהם עניים כי התליון שווה לא מעט, אבל העדפתי לנסות להיות אופטימית ולקוות שיש להם סיבה טובה להשאיר אותי לגורלי, אך לא תמיד הצלחתי להישאר מחויכת.

תבינו, החיים בבית היתומים מעולם לא היו קלים, אך בניגוד למה שכולכם כנראה חושבים לעולם לא החסירו ממני חום ואהבה. זאת צורת החיים היחידה שהכרתי, עם הקלפים שקיבלתי לא יכולתי לחיות אחרת, היה סיכוי שיתמזל מזלי להיכנס למשפחת אומנה טובה אך לי אף פעם זה לא קרה. במשך השנים ילדים, נערים ומבוגרים רבים נכנסו לליבי, הפכו למשפחה שבחרתי לעצמי.
כסף לא היה קיים אצלנו בכמויות דבר הנפוץ בבתי יתומים המתקיימים בעיקר ממימון המדינה, אבל היה לנו מה שצריך ואחד את השני. כשרציתי משהו עבדתי קשה בשבילו. זה חישל אותי. כשקיבלתי הזדמנות לקחת את עצמי בידיים ולשנות את הגורל שלי, עשיתי זאת מבלי לחשוב פעמיים.

התוכנית לקידום נערים יתומים הוצעה לי כשעמדתי לאבד תקווה לשינוי בחיי, היא ההזדמנות שלה ייחלתי להסיט את חיי ממסלולם למסלול טוב יותר. בסיום הלימודים אוכל למצוא עבודה טובה בעזרת הידע שרכשתי ומצבי הכלכלי עתיד להשתפר פלאים אם רק אעשה את זה נכון. אוכל לצאת מהמעגל של הכאב, לבנות לעצמי חיים יציבים. האמנתי שבסוף דברים טובים קורים, האמנתי בכל ליבי בקלישאה הידועה של האור בקצה המנהרה. ידעתי שהדרך תהיה קשה בשביל לקבל את הדובדבן שבקצפת, מתנות לא מקבלים חינם ולכן אני עובדת קשה מאוד כדי להצליח.

דמיאן

אני הבן של איל-דיאבולו, הקאפו הקשוח ביותר שידעו אויבינו זה הרבה שנים, אין רחמים למי שמתעסק עם השטן, ללא יוצאים מהכלל.

את כינויו הוא קיבל כשרצח עשרים רוסים לבדו באחד הקרבות היותר גדולים של המאפיה בזמנו, המוטו שלו הוא ״אם אני כבר עומד למות, אדאג לצחוק למוות בפנים ואקח איתי כמה שיותר מאויבי איתי לגיהנום״. הפחד למות לא קיים במערכות שלו, זה מה שהופך אותו לכל כך קטלני.
אנחנו בעיצומו של מבצע נקמה בתוך הטריטוריה של יריבנו הרוסים. זהו צעד חסר תקדים, האיטלקים לא מהלכים בעומק שטחם של הרוסים בדרך כלל, הפגיעות בהם עד היום בוצעו מחוץ לשטחם, ידוע שהאויב בעל יתרון כשהוא מתנהל במגרש הבית שלו. הצעד הזה הולך לגרור את כולנו למלחמת עולם ולשבור כמה מוסכמות, יהיו נזקים רבים ובתקווה שכמה שיותר אבידות עבורם. נדרש מעדה קיצוני מצידנו כדי להפיל אותם מכוחם. עבדנו על המבצע הזה יחד ימים כלילות, טבילת האש שלי, הקאפו הבא.

אני רץ במסדרונות האחוזה המתועבת שהשקט השורר מסביב הופך להיות מטריד מרגע לרגע . כשפרנקו, אבא שלי נמצא במסע טבח הוא לא טורח לעשות את זה בשקט, ושהוא מנצח הוא שקט עוד פחות, לכן הבנתי שהשקט לא מבשר על טובות לצד שלנו. נכנסתי אל החדר האחרון בטור לאחר סריקה שביצעתי בחדרים הקודמים כשאני נתקל במרחץ דמים המסב לי אושר רב. גופות של רוסים, גרונותיהם המשוספים הם טביעת האצבע של פרנקו, ככה כולם יודעים שהוא היה פה, לעומתו הסגנון שלי הוא קצת אחר.
אני סורק את החדר כשלפתע אני קולט פרצוף מוכר.
״אבא!״ אני קורא לו כך בידיעה שאין אף חייל סביבנו ולכן זה לא יתפרש כחולשה, אני מתקדם אליו כשהוא שוכב על הקרקע ושלולית דם מסביבו, המראה תופס אותי לא מוכן ולוקח לי דקה להתאפס. זה לא שלא ראיתי אנשים גוססים, ראיתי, המון. אבל המשמעות של מה שאני רואה עכשיו, המשמעות של זה שהוא גוסס הולכת לשנות את הכל.
רבים חושבים שבגלל שפרנקו הוא קאפו קשוח הוא גם את תפקידו כאבא מבצע בקשיחות, אבל הוא לעולם לא הרים את ידו עליי. לא בחגורה ולא בשוט, הוא לא היה צריך, הוא ידע להעביר מסרים בעזרת מילותיו באופן חודר יותר מסכין לוהטת. ממנו למדתי שכוח לא נמדד רק בפיזיות שלך, אלא גם בשכל.

״דמיאן״ הוא חרחר ודם נפלט מפיו. ״תסיים את זה״ הוא הושיט לי ביד חלושה את הסכין שלו. הושטתי את היד אל הסכין בפנים חסרות הבעה, הוא יודע שאין לו סיכוי להינצל, הוא עבר את נקודת האל חזור, המוות שלו על ידי יסב לו מוות בכבוד.
״אל תשכח את מה שאני תמיד אומר לך..״ הוא אחז בקושי בידי שמחזיקה את הסכין האהובה עליו, מילותיו בקושי נשמעו שהשלמתי אותם.
״תהיה קאפו בזכות ולא בגלל״ אמרנו יחד.
״לא יכולתי לבקש קאפו יותר טוב ללמוד ממנו הכל, תמות בכבוד אבא״ דקרתי את הסכין בליבו וסיימתי את חייו. בכבוד, כמו שהוא תמיד רצה.
״אוהב אותך, איל-דיאבלו״ קראתי לו בכינויו כדי לחלוק לו את הכבוד המגיע לו בפעם האחרונה, הרשיתי לעצמי לשחרר ולהרגיש מעט, להתאבל לרגע על האבא שהרגע איבדתי, לא רק על הקאפו שפיקד עליי לאורך שנות חיי והפך אותי למה שאני היום. מעתה והלאה דברים הולכים להשתנות בחיי, אני עתיד להימנות לקאפו ואני עומד להוכיח לכולם שאני קאפו בזכות ולא בגלל, בדיוק כמו שאבא שלי רצה שאהיה.

אמנם אני אהיה הקאפו הצעיר ביותר שהמאפיה האיטלקית ראתה, יהיו לי הרבה מכשולים גם בתוך הפמיליה, כאלו שיעזו לקרוא עלי תיגר בגלל שאני רק בן עשרים וארבע, אולי אפילו ינסו לחתור תחתיי.
אבל בזאת אני מבטיח, בעודי עומד מעל גופתו של אבי שעוד לא הספיקה להתקרר.
תתכוננו, אני הולך להיות קאפו בלתי נשכח.