Fatal Lie//שקר קטלני{InbaR}

פרק - 4

נעלי הספורט שלי נוקשות בדורסניות על גבי הרצפה החלקלקה, תיק האימונים שלי, תלוי לו על כתפי בנוחות, בעוד התחושות הסוערות בחזי אינן נחות להן ולו לרגע, אלא אני בוערת מבפנים, בתפילה ערבה אני מתפללת שלא אאלץ להיאבק יחד עם מיכאל, אלא אתאמן יחד עם אדם אחר, כולם, רק לא מיכאל.

פולטת אנחה מירכתיי גרוני, לוחצת על הכפתור של המעלית כאשר היא נפערת בצלצול עדין אני נכנסת פנימה, לוחצת על קומה 2-, וכך אט אט אני מגיעה אל קומת האימונים, הדלתות נפערות, צועדת אל עבר הזירה, אינני יכולה שלא להבחין בגופו המסיבי של מיכאל ובג'ון, שניהם עומדים להם באמצע הזירה, אינם נאבקים, כמובן, אלא משוחחים בנעימים, ומחליפים ביניהם מילים שאינני שומעת, צועדת אל עבר הזירה בעוד פניי עוטות זעם בלתי נשלט אשר מלווה בחשיקת שיניים.

"בוקר אור, אלורה" אומר ג'ון, כאשר הוא מבחין בי בדרכם, מהנהנת, "בוקר טוב ג'ון" חיוך לבבי ומוכר מתנוסס על פניו, וביחד עם זאת קמטים עדינים מעטרים את זוויות עיניו ועצמות לחייו, פוסעת אל עבר הזירה, מיכאל מעביר לאורכי את עיניו, רק לרגע, אך לאחר מכאן משפיל את מבטו, כאילו להביט בי צולה אותו, כאילו בכל שניה נוספת שהוא רק יחליק את מבטו הוא ימות, כאילו אני רעלן תוסס.

"הגעת בדיוק בזמן" ג'ון מכריז ומעביר את מבטו ביננו, כול זאת כאשר אני מטפסת על הזירה, מתייצבת כמו צריח במשחק שחמט, משפשפת את כפות ידיי, "תתחילו בהגנה עצמית. תחילה, מיכאל יהיה תוקף ואלורה, תאבק בו, ותאלץ להשבית אותו" ג'ון אומר ולוקח כמה צעדים אחורנית ויוצא מן הזירה, משפשפת את כפות ידיי, "מיכאל, תהיה חסר רחמים, אנחנו לא יודעים מה יכול לערוב בדרכם, ולכן, עדיף את הנורא מכול." מעודד ג'ון, אלוהים, עם כול השנאה היוקדת שלי כלפיו אני כבר מחכה בכיליון עיניים להכות אותו עד זוב דם, להרגיש אותו כמו סודה תוססת מתמוסס בין ידיי והופך לעיסה ארורה של איברים, אלוהים, השנאה היקדת שלי כלפיו מתפרצת החוצה כמו גלים ארורים של טרור חסר תקדים.

מיכאל מתקרב אליי, בצורה חמקמקה, הוא מתנהג כאילו הוא רקדן בלט והשיר אגם הברבורים מתנגן לו כעת בצורמניות, מגלגלת את עיניי ופולטת אנחה, כמו נחש עץ הדעת, אשר נכרך לו על גזע עץ, בערמומיות מהוסה, מיכאל לופת את המותניים שלי, אני, מצידי, דוחסת את המרפק שלי אל עבר הצלעות שלו, הוא פולט אנחה, ומשחרר את גופי, מתנשף ונשען על החוטים המחוספסים של הזירה העצומה, כאשר הוא מחזיק בצלע שלו, "מה קרה סבאל'ה? קשה לך?" אני שואלת ומתגרה בו, כמו שור אשר מנופפים כנגדו בסדין אדום כדם, אני מתפלא שאין ברשותו קרניים, הוא תוקף, מתקרב אליי כמו טורף אכזר, כל כך הרבה עוינות מבעבעת בעיניו, אני ניזונה מכך, מרגישה כמו מטורפת, אבל הזעם שלו גורם לי להרגיש באמת כל כך טוב, לראות אותו ככה נשבר באיטיות, כמו גלים מתנפצים בים סוער וגועש, זה כמעט כמו להחזיר לאקס המזדיין שלי.