Fatal Lie//שקר קטלני{InbaR}

פרק 20- אלורה\מיכאלו

אלורה

אני נושכת בשפתיי ומביטה במיכאל, שהחליט לעמוד בפינה המרוחקת ביותר של המעלית, עיניי משוטטות לאורך אקפולקו, כל כך יפה...אך לא כמו המדינה ממנה אני הגעתי, אני מביטה סביבי, "איך העובדה שיש לו עגיל בלשון יכולה לסייע לנו?" אני שואלת ומשלבת את ידי על חזי, קור סמיך מכה בי בעדינות צורמנית ומטריפה, אני מלקקת את שפתיי ומביטה בו, חסר נימוס, הוא מתעסק בטלפון שלו, אני בולעת בקושי רב, "היי!" מניפה את ידי נגד פניו, "אני מדברת איתך!" נוזפת, אני נאנחת כסוף כול סוף הוא מרים את עיניו הזועמות אליי, אם בעבר חשבתי שעיניו רוכשות אוקיינוס הרסני, כעת הטלטלה התמידית שלו א ורק ניצתת בלהט סמיך חסר גבולות, האוקיינוס שבעיניו שוצף ללא מרגוע מחלחל כמו נהר בין פלגיו, "לינדה, אני עסוק." הוא מצהיר, קולו דומיננטי ועמוק, אני חושקת את שיניי, "אלוהים אדירים! גם אני עסוקה, בפאקינג משימה שלנו מיכאלו!" אני נוזפת ומשלבת את ידי על חזי, מביטה בו, חזי עולה ויורד בקצב לא סדיר בנשימות מרובות מרוב זעף, הוא חתיכת אידיוט. 

עיניו מאפילות בגוון סמיך יותר כשהוא מביט בעיניי, צמרמורת עדינה משתקעת לכל אורכו של גבי, אני לא מציגה זאת, העיניים שלו בוערות כמו שני לפידים קטלניים ביותר, אש נוראית שמאיימת להחריב כל דבר, וכול האש והעוינות הזו מכוונת ישירות...אליי.

חיוך מעוות מתעלה על פניו, אני מעקלת את הגבה שלי בחוסר הבנה, ומממשיכה לעמוד מולו, ללא פחד, החיוך שלא חסר הומור, יש משהו אפל בעיניו שמבהיר לי לקחת את רגליי ולעוף, אבל למרבה הצער האגו העצום שלי לא נותן בזאת ואני עומדת מולו, נאבקת בו בעיניי, המעלית זעה מעט כאילו מרגישה במתח הבלתי נסבל ולא מצליחה לעמוד בעומס, הוא מרים את ידו, מאבק בוער בעיניו, הוא נראה נחוש אך בו בעת מבועת ממחשבה כלשהי, אני מביטה בעיניו השוצפות, נאנחת וחיוך איטי מתעוות לו על שפתיי, "כל המילים שלך הלכו ל-" אני נקטעת כאשר הדלת של המעלית נפערת ועולה לו זוג אנשים מבוגר, הם נראים נינוחים, כאילו הם היחידים שלא מסוגלים לחוש במתח המבעבע בין שנינו, אני זזה מגופו של מיכאל, הוא לוקח נשימה מבועתת, המעלית זעה אנחנו ממשיכים לעמוד במקומנו אני בולעת את רוקי, ונאנחת, ידו מרחפת מעל הגב התחתון שלי, אני מתעלמת מכך על אף התחושה המוזרה שנסחפת יחד עם המגע הזהיר, זוג הזקנים מגיעים לקומה שלהם ונעלמים מבעד לדלתות, אני זזה אל קידמת המעלית, "אתה אידיוט." אני משלבת את ידי על חזי, עיניו מחליקות לאורך כול גופי, הוא נושם עמוק, החזה המוצק שלו עולה ויורד בחולצה המכופתרת שלו אני מלקקת את שפתיי חיוך זוויתי ומטופש עולה על פניי, "שוב איבדת את כול המילים..." מנידה בראשי, "עלוב..." 

העיניים שלו. הן מאיימות כל כך, הוא מזהיר ללא מילים, במילה הבאה אני אצטער, ואילו אני...חסרת בעיות...מותחת גבולות...בבקשה רק עוד אתגר, בשביל הנפש שלי, אני מחייכת, התגובה שלי גורמת לו לנהום בשקט ואילו אני פולטת גיחוך בתגובה לכך, הוא מתקרב אליי בצורה מסוכנת, דלתות המעלית נפערות, אני יוצאת והוא אחריי,  הגענו לקומה שלנו, ואני יודעת בכל ליבי שלישון במחציתו עומדת להיות המשימה הכי קשה שלי הערב, אני נושכת את שפתיי, שנינו צועדים, עד שאנחנו מגיעים אל בחדר שלנו, מיכאל תופס בפרק כף היד שלי, אני נרתעת לרגע ומביטה אחורנית אליו, זעף קל מתנוסס על פניי כשאני מכווצת את גבותיי, "לינדה" קולו יוצא מתנשף, הוא עדיין תופס בי כשהוא מושיט את דו אל הדלת ופותח אותה בעזרת המפתח, אנחנו נכנסים פנימה, יותר נכון הוא מושך את גופי פנימה בכמעט עוינות, ."מה הקטע שלך?!" אני שואלת ומרימה גבה כשהוא סוגר את הדלת ונועל אותה מאחוריו, אני לועסת את שפתיי התחתונות, עכשיו שנינו נעולים לבד. רק שנינו. החבר הכי טוב של האקס שלי. השותף שלי משימה, זה שאני שונאת בכל ליבי.