Fatal Lie//שקר קטלני{InbaR}

פרק 19- אלורה\מיכאלו

אלורה

קליק.

אני מסדרת את החוגרה על גופי, עלינו על האוטו, דיי מותשים, תחושה משונה עוד משתרכת בגופי...זה כמו להרגיש מן זבנג עדין שמשתרך לאורך גבי, על אף שאני לחלוטין שונאת את מיכאל, אני לא יכולה שלא לחשוב על הקול העבה שלו, על מגע עיניו בעיניי, על חספוס ידו, על הנשיפה הלוהטת של הסיגריה שלו...שפגעה בפני, עשן סמיך ומזדיין שיצא משפתיו של המזדיין הארור ביותר עלי אדומות, אני נוגסת את שפתיי ומשקשקת את ראשי, נאנחת. אני לא יכולה לחשוב שמשהו שקשור אליו. יהיה לוהט...זה חסר היגיון...לעזאזל...הוא החבר הכי טוב של ניקולס...הוא החבר הכי טוב של האקס שלי. של האדם שבגד בי, האדם שגרם לאבד תקווה באהבה...לאבד תקווה באמון...לאבד תקווה...בעצמי.

לועסת את שפתיי התחתונות בשיניי, מוחי נמלא במחשבות, אני בולעת את רוקי, "זה נראה שהראש שלך עולה באש..." קולו הצלול, עמוק כמו אוקיינוס שוצף ורצחני מצליף בשקט הסמיך שמשתרר במכונית, אני נוגסת, "זה כלום..." ממלמלת מתחת לנשימתי, ומביטה מטה, "אולי כדאי שתתחיל לנסוע...אנחנו צריכים להספיק להשיג את אליוט...!" קולי מתעלה מעט והופך להיות נזיפה, הוא נאנח, "אל תדאגי, אליוט אולי כמו נחש צפע, אבל הוא לא נעלם בכזאת מהירות" מיכאל מכריז, אני נשענת אחורנית ומביטה על שיערו הכהה, מבחינה בצלקת עדינה בעורפו ומכווצת את גבותיי, אך לא אומרת דבר על כך, "איך אתה יכול להיות כל כך בטוח? אה?" אני שואלת ומשלבת את ידי על חזי כשמיכאל מעביר דרייב ומתחיל בנסיעה, הוא יוצא אל הכביש, שטח הפרדה בנוי משתרך לו לאורך הכביש כמיכאל מתחיל לנסוע, "תסמכי עליי לינדה" אני כמעט נאנחת בקולניות ובקול רם, אני לא שנאתי את השם הזה...אבל ברגע שהוא נפלט מבין שפתיו זה גורם לי לרצות להשתולל להטיח את ידיי בפניו ולחנוק אותו, אני נאלצת לקחת נשימה כדי לא להוציא לפועל את הרעיונות הארורים שלי, אני מלקקת את שפתיי, "איך אני יכולה לסמוך על בוגד?" אני מגחכת בזלזול, "זה כל כך מגוחך-" הוא קוטע אותי בהינף יד, מה שגורם לי לגחך בלעג רב יותר אבל להשתתק, וממתין שהרמזור יתחלף לירוק, "את לא טובה יותר, גם את בוגדת לא קטנה" הוא מכריז, עיניי מוצהרות בזעם עז כל כך, אני כמעט בטוחה שעיניי עוטות גוון אדום מר ואכזר, מסך עשן אדום בוהק יורד על פניי כשאני מביטה בו, "אני. לא . פאקינג. בוגדת." אני מקפידה להדגיש כול מילה בנפרד, הוא פולט צחוק- נחירה מראוותיו ומבטו נוטה להביט בי, "את לא בוגדת כמו שהשמש לא תזרח מחר בבוקר" אני מתאפקת בכול כוחי לא לבעוט בעור האיטלקי העשיר של המכונית ולוקחת כמה נשימות עמוקות, "אתה אידיוט" הוא מחייך ומושך את כתפיו, כשהוא ממשיך לנהוג, "אולי אני אידיוט, אבל עצם העצבים שלך על הנושא הזה מציגים לי כמה אני צודק...infiel" אני רותחת מזעם, לקרוא לי בוגדת, ועוד בשפת האם שלי, אני נושמת בכבדות, "תגיד את זה שוב." אני מאתגרת אותו, הוא מגחך, החיוך שלו רק מתרחב, פאק, הרצון העז שלי להחטיף לו מכה בי ומטלטל אותי, הוא פונה בכביש אין מכוניות בכלל והאזור נראה נטוש, "infiel" אני חורקת את שיניי, עיניי מתרחבות בזעם עז כל כך, אני שולחת את ידי אל הכיס שלו ושולפת את הטלפון שלו, ידיו אוחזות בהגה שמתערער קצת, "מה לכל הרוחות את עושה?!" הוא שואל וממשיך לנסוע, ידו נשלחת לנסות להחזיר את הטלפון שלו בחזרה , אך אני מגחכת , "מספרת לבחורה המסכנה...הג'ינג'ית שהחבר שלה לא מסוגל לשמור את הזין שלו במכנסיים." אני מכריזה ומנסה לפתוח את הטלפון שדורש סיסמה, נאנחת באכזבה, מיכאל מגחך, "ומה עכשיו איינשטין?" הוא שואל וממשיך לנסות לחטוף מידי את הטלפון שלו, רעיון צץ במוחי ואני מחליטה ליישם אותו, אני מקלידה מהר, מסדרת ומקישה ומצליחה לפרוץ למכשיר שלו, בחיוך רחב אני מציצה אליו, ומתחילה לחפש את הצ'אט שלה עם הבחורה הג'ינג'ית, "קורס מדעי המחשב ופתיחת סיסמאות הצטיין כהצלחה...הייתי צריכה לעבור אותו לפני הסוכנות החשאית...ובכן...אתה בטח יודע," אני מחייכת, עיניו נפערות לרווחה, אני גוללת בטלפון שלו ומחפשת אחר ההודעות, בעוד הוא מנסה למנוע ממני, "אלורה, זה רכוש פרטי זה לא חוקי" אני נאנחת ומביטה בו בלעג, "בסדר כבאית, כוחות הצלה...אני חייבת לך!" אני ממשיכה לצחוק כשלפתע עיניי פוגעות באפליקציה מוכרת להחריד, אהבה לוהטת...אותה האפליקציה שאני מתכתבת בה...עם בלגן מלוכלך, עיניי משתהות עליה יותר מדי, שפתיי נפסקות, הוא מנצל את זה, עוצר את הרכב לרגע בצד הדרך על שוליי הכביש, אני מרחיקה את הטלפון ומרימה אותו גבוה, הוא משחרר את חגורת הבטיחות ורוכן לעברי מנסה להשיג את הטלפון כך שיוצא מצב שהוא גוהר מעל גופי, נשימתו לוהטת על עורי החשוף, אני מרחיקה את הטלפון יותר מהשיג ידו, "היא חייבת לדעת!" אני מכריזה וממשיכה להרחיק, הוא ממשיך להתקרב, פנינו כל כך קרובות שאני מפחדת שתזוזה תגרום לשפתינו להיצמד זו לזו, הנשימה שלו כעת לוהטת על השפתיים שלי, השפתיים שלו מעלות בלהבות את שפתיי, ואני בולעת בקושי רב, "תביאי לי...את הטלפון הארור אישה מטופשת, אני נושפת בזעם וכמעט מעיפה את הטלפון אחורנית אל המושב האחורי כדי שיוכל לגשש אחריו, "תגרום לי להביא לך אותו אידיוט..." חיוך מרושע וקטלני כל כך מתעלה על פניי, "תהיה גבר אמיתי ונראה אותך משיג את הטלפון שלך בחזרה..." אני מחייכת ומתגרה בו, הוא נוהם כל כך קרוב לשפתיי, למעשה זה נשמע כל כך עמוק, כל כך גרוני, "את פשוט-" הוא מהסס, אלוהים, לראות את הגבר שהוא, גבר כמותו, בעל ממדיו האינטנסיביים, המראה המבעית ומהפנט שלו, מהסס, זה דיי השיג שהייתי רושמת עליו בקורות חיי, אני נושכת את שפתיי, "כן?, מה אני? תגיד את זה...מיכאלו." הוא רושף חושק את שיניו ומביט בעיניי, כל כך קרוב, השפתיים שלו, השפתיים המזויינות האלו מלטפות את שפתיי בעוד רגע, הוא מחייך, אני מסוגל להרגיש את החצי חיוך המעוות שלו זורח כנגד שפתיי, בקושי הבל פיו מלטף אותי קלות, כשהוא מתקרב יותר, לוחץ על גופי, אני כמעט נשנקת, "הטלפון...אישה" אני מביטה בו, ממצמצת כמה פעמים "אישה? זה מה שיש לך בשרוול?" אני מתפקעת מצחוק, קולי מתגלגל כנגד הקול העבה שלו, הוא מתקרב עוד מעט, אני מביטה למעמקיי עיניו הסוערות והנשימה שלי נעתקת כשהוא מתקרב אליי אפילו יותר ונצמד אל הגוף שלי בצורה כמעט בלתי אפשרית, "כן, אישה." הוא מכריז, אני מרגישה סחרור עדין בראשי ומשהו מוזר שנוצץ לאורכו של גופי, הריח שלו מכה בי, אפטרשייב רענן וגברי, עם נגיעה של מנתה, לימון אירוטי, ומושק... אך חומק כמו שהגיע, הוא מצליח לקחת מידיי את הטלפון שלו, אני לוקחת נשימה עמוקה ומביטה בו, לא מעיזה להסגיר את עצמי על אף הזיק הארוך שמזנק בעיניי, "זה נראה כאילו ראית שד..." הוא מגחך וחוזר לשבת במקומו במושב הנהג, הוא מכניס את הטלפון שלו לכיסו השני ומביט בי, "אולי כי אני לא רגילה לכך ששדים...כמוך. קרובים אליי כל כך..." אני רוטנת מתחת לאפי, חצי ממלמלת אליו את דעתי, הוא פולט צרור של גיחוך משותק וחוזר לכביש.