חבר מהעבר

פרק ~39~ נצא ונשתכר

-If there's winners and losers
Then I'll be the loser
I'm still here I choose you
I don't want another if we can't have each other
'Cause baby I love you-

-Atmosphere-

~צ׳ארלי~

אחרי שאני יושב ברכב מספר דקות ופשוט בוהה בביתו של תומס. אני מחליט להחנות את הרכב ליד ביתו ויוצא ממנו צועד אל עבר ביתו של תומס. הוא היה אמור לצאת כבר. הרי קבענו להגיע יחד היום אבל משום מה הוא לא סימס לי או דיבר איתי בחצי שעה האחרונה. השעה כבר שמונה ורבע וקבענו בשמונה. אני חושב שהוא פשוט נרדם. זה מתאים לו במיוחד בתקופה הזו אחרי שעות העבודה הרבות שהוא עובד.
אני נעצר מול דלת ביתו ודופק עליה. ממתין מספר שניות לפני שהיא נפתחת ואז אני מבחין בפרצופה של ורוניקה. פרצוף זועף ומלא שנאה יש לציין.
״ורוניקה, היי.״ אני אומר עם חיוך על שפתיי אך היא מזעיפה יותר. לא מתביישת להראות לי כמה שהיא שונאת אותי. היא אפילו לא מקדישה לי זמן נוסף ופשוט עוזבת את הדלת כמו שהיא ונעלמת אל תוך הבית. אני מרים כתף ונכנס פנימה. סוגר את הדלת ומבחין באביו של תומס. הוא בדיוק עובר שאני נכנס.
״צ׳ארלי,״ הוא נראה מעט מופתע לראות אותי. ״שלום.״ אני מעלה על שפתיי חיוך קטן.
״הגעת לתומס אני מניח..״ אמר והצביע על חדרו של תומס. אני מהנהן. הוא מחייך ומשחרר אותי בכך שהוא פשוט ממשיך כנראה לחדרו.

אני ממהר לחדרו של תומס לא מעוניין להיתקל באנשים נוספים. הדלת מעט פתוחה שאני מציץ פנימה ופותח את כולה. אני מוצא אותו יושב ליד השולחן עם פניו על ספר. העיפרון עדיין תחוב בין אצבעותיו והוא נושם נשימות עמוקות. פשוט ישן בשלווה. ידעתי.
אני מציץ בו ומעלה חיוך על שפתיי, מניח את ידי על שיערו ומלטף בעדינות. תומס זז מעט ולוקח נשימה עמוקה. הוא כנראה עייף נורא.
די כואב לי להעיר אותו אבל כולם מצפים שנבוא. אני רוכן לצידו ולוחש.
״תומס.. היי. תומס..״ הוא מכווץ את גבותיו לפני שפוקח את עיניו ומביט בי מקרוב. ״נרדמת.״ הכרזתי מחייך מולו.
הוא מרים את ראשו ומנתק את הדף שנדבק לו לפנים.
״מה השעה?״ הוא סוגר את הספר ומשחרר את העיפרון מבין אצבעותיו.
אני מחייך. ״כבר שמונה ועשרים.״
״שיט.״ הוא אומר וגורר את הכיסא לאחור, ״באמת נרדמתי.״ הכריז ומותח את זרועותיו. ״סליחה, חיכית לי הרבה?״ שאל ממהר לנעול נעליים.
אני מביט בו יושב על הכיסא ומתאמץ לנעול אותן נכון.
״לא,״ אני מתיישב על המיטה מולו. ״רק חוויתי את ורוניקה בדלת.״ הצבעתי על הדלת ותומס הזדקף מיד.
״היא אמרה משהו?״ שאל מצמצם את עיניו.
צחקתי, ״לא.. האמת שהיא לא אמרה דבר.״
תומס מגחך, ״טוב פגעת בה קשה אז..״ החל לומר.
״זה הגיע לה, אחותך פסיכית אובססיבית. מבלי להעליב כן.״ הרמתי את ידי ועשיתי פרצוף. תומס מגחך ואז נועץ בי מבט, ״אז מה אני?״
אני מביט בעיניו הירוקות. ״אתה רק אובססיבי. אבל זה די מדליק אותי.״
הוא מהנהן לעצמו. ״בסדר עם זה אני מסכים.״ הוא נעמד ומיהר אל הארון פושט את החולצה שעליו ומחליף באחת חדשה.
אני פשוט בוהה בו מתארגן. עד לרגע שהוא מנשק את שפתיי ואוחז בידי.