חבר מהעבר

פרק ~40~אין ספור מילים

~צארלי~

אני יושב מתוח. מנסה לנשום נכון. חושב על תומס ועל המוזיקה שהבטיח לי.
אמא יושבת מצד שמאל ואבא ומצד ימין. הם כאן כי אני בקושי נושם. אני חייב תמיכה. אני לא מרגיש כמו ילד קטן שזקוק להוריו. אני יודע שאני כל כך פצוע שלא אוכל להתמודד עם כל זה לבדי. אני צריך אותם. אני משפיל מבט לרצפה.
״נוכל להישאר בחדר.״ אמא מניחה את ידה על ברכי.
״כן, או שרק אחד מאיתנו. מי שתבחר.״ אבא מציע. אך אני מזיז את ראשי. ״לא, אשאר לבד.״ אני מחייך אל שניהם. לא אוכל להיפתח ולספר הכל שאמא או אבא יושבים ומקשיבים.
זה יהיה קשה מדי.
דלת החדר סוף סוף נפתחת ובחור רזה מדי עם משקפיים מביט בנו.
״צ׳ארלי?״ הוא שואל ומביט בי.
אני מהנהן ומתרומם. אמא ואבא קמים יחד איתי. הם דואגים.
״הורים נכנסים?״ הוא שואל אבל אני מזיז את ראשי ומתקדם אליו.
״אנחנו כאן בסדר?״ אמא אומרת ומביטה בי מעט לחוצה. גם לאבא יש מבט כזה. דאגה.
אני מחייך אל שניהם ״בסדר.״

אני מוצא את עצמי מתיישב על ספה קטנה ומולי אדם בשם לי. הוא מדבר על עצמו ומנסה להיות נחמד. נעים. אני לא מתכווץ ומשיב לשאלות שלו בקלילות. ״צ׳ארלי אתה מוכן לספר לי משהו שלא היית מספר לאדם זר? לפחות לא בפגישה הראשונה?״ שואל.
אני מרים גבה. ״בתקופה האחרונה הבנתי שאני מאוהב בגבר.״ אני אומר באופן ישיר. לי מביט בי ומהנהן. ״ואיך זה קרה, זאת אומרת. גילת עניין בגברים קודם לכן?״ תהה.
אני נועץ מבט במחשב שלו ובמקלדת שהוא דואג להקליד כל כך הרבה.
״חזרתי אחרי שנתיים ושפגשתי את אחד החברים הקרובים שלי הבנתי כמה התגעגעתי. או כמה אהבתי אותו.״
״חזרת מאיפה?״ שאל.
״למדתי מוזיקה בוושינגטון במשך שנתיים.״ אני אומר ונושם עמוק.
״אז אתה בעצם מנגן?״ הוא שואל ונראה מתעניין.
״על גיטרה.״ אני מהנהן.
״ואיך היה להיות רחוק מהבית? עוד במשך שנתיים.״
אני מתעסק עם אצבעותיי, ״בהתחלה מוזר אחר כך כיף אבל לבסוף היה נוראי.״ אני מודה.
״למה מוזר?״ הוא נעץ בי מבט.
״כי הייתי חדש, לא הכרתי אף אחד.. התגעגעתי הביתה. אולי נבהלתי.״ הודתי.
״והכיף הגיע כי?״ שאל מכווץ את גבותיו.
״כי מצאתי חברים, הכרתי את המקום, הרגשתי שייך.״
״ונוראי..? כמובן שרק אם תרגיש נוח לשתף.״ אומר.
אני מעלה חיוך על שפתיי ומשפיל מבט. ״נוראי כי..״ אני בוהה ברגליי ומקפיץ אותם. ״כי קרה שם משהו נוראי.״ אני מרים את עיניי אליו ולא מפרט.
לי לא לוחץ אלא מהנהן ומקליד כמה דברים נוספים. אני נושף בחוסר סבלנות אבל אז הוא סוגר את המחשב ומביט בי.
״שנשחק משחק?״ הוא שואל ואני מרגיש כמו ילד קטן.
אני ממצמץ בבלבול. ״בסדר?״ אני תוהה.
הוא מחייך ואוחז בקופסת קלפים. מתיישב בספה הקטנה מולי ומניח את החפיסה על השולחן שיש בינינו.