הדלת נפתחה בבעיטה ולוסי עמדה שם, דמעות הציפו את עיניי וראייתי התערפלה וראיתי מטושטש "דיי מותק אני כאן הכל בסדר" היא אמרה וליטפה את שיערי "נישקתי אותו.. את הקאפו של המאפיה הספרדית, מה אם הוא בשתפ עם המאפיה הרוסית? הוא יאנוס אותי גם?" אמרתי כשעוד ועוד דמעות התאספו בעיניי, "לאלא אני בטוחה שלא" היא אמרה כשדמעות עמדו בעיניה גם, לא משנה מה יקרה או מתי תמיד אזכור שגם לוסי הייתה גם חלק מקורבן אונס ושגם אם אני בוכה על מה שקרה היא תנחם אותי כמו שאעשה אם המצב יהיה הפוך כי היא מסינה אותי כמו שאני מבינה אותה, "אני מפחדת" אמרתי כשאני בזרועותיה והיא נישקה את ראשי "אל תפחדי לא יקרה כלום" היא עטפה אותי בחיבוקה החם ונרדמנו כשדמעות עומדות בעינינו.
ניקה בת שמונה וחצי-
"שלום מתוקה" אס אמר כשהוא מוריד את מכנסיו ונשכב מעליי, "תרד ממני" ייבבתי ודחפתי אותו מעליי "שששששש" הוא אמר ונישק אותי, נגעלתי ממנו. "דיי.. בבקשה דיי.." המשכתי לייבב ולבכות, שמעתי את בכייה וזעקותיה של לוסי מהצד השני של הקיר וליבי נשבר.
"את מוכנה לקצת כיף?" הוא שאל מתעלם מהבכי הברור שנמצא מאחורי הקיר, הנדתי בראשי והוא חייך חיוך ממזרי "לא שאלתי" הוא אמר וחדר לתוכי, הוא הדף את עצמו לתוכי וכאב התפשט באזור הפרטי שלי, זעקתי לעזרה והבכי שלי והבכי המעורפל של לוסי התערבב, הוא גנח בזמן שאני נאנחתי מכאב ולא מעונג, כל יום אני רק מחכה לצאת מכאן עם לוסי, לצאת ולחיות את החיים שילדה בת שבע אמורה לחיות, בית ספר וחוגים וקייטנות, אבל לא..
"תהני קצת את סתם הורסת את האווירה" הוא מלמל ונהדף לתוכי שוב בחוזקה, לא רציתי לעצבן אותו כדי שיגמור בתוכי, כך שחייכתי חיוך מזויף והוא החליש את קצב הדחיפות, "ילדה טובה" הוא אמר וליטף את שיערי, נגעלתי שוב ממגעו אך לא יכולתי להגיד לו את זה בפנים אחרת הייתי משלמת על זה בגופי, וזה לא משהו שאני רוצה.
הוא יצא שם קונדום וחזר לתוכי"היורש שלי יהיה כאן.." הוא מלמל וליטף את בטני, דמעותיי ירדו בקצב עם כל נגיעה שלו על עורי, עם כל ליטוף שלו על בטני ועל כל מילה שלו על הילד שיהיה שלי בעתיד.
לפעמים אני פשוט חושבת שזו המציאות שאלוהים בחר לי.
לוסי הווה-
שמעתי את הבכי שלה ומיד קמתי.
"ניקה, ניקה מותק תתעוררי זה רק סיוט אנחנו לא שם" אני ממלמלת ומנערת אותה אך היא זועקת ובוכה בין זרועותיי, זו הפעם הראשונה שאני לא מצליחה להרגיע אותה.. "לאלאלאל אבל היא שם! הם אונסים אותה שם! תציל אותה!" היא צועקת ומייבבת מתוך שינה ואני מיד דומעת ומבינה שהיא מדברת עליי, "אני כאן.. אני בסדר ניקה" אני ממלמלת והיא מתעוררת באחת ומסתכלת עליי בדמעות, "אני מצטערת ככ" היא ממלמלת ומחבקת אותי "זה בסדר ניקה אנחנו לא שם.." אני אומרת ומחייכת אליה חיוך מזויף אך מעודד והיא מחייכת אליי חזרה, המנעול מסתובב והדלת נפתחת, דנטה עומד שם, "שמעתי צעקות ובכי.. הכל בסד- למה אתן בוכות?" הוא שואל ואני מושכת באפי.
ניקה-
איך אפשר להגיד לו למה? , האם הוא בכלל שמע מה אמרתי לו קודם? על האונס?, "שיר עצוב" תירצתי את התירוץ הכי מפגר שהייתי יכולה להמציא באותו רגע "בטוח?" שאל והנהנתי, לוסי לידי שתקה, "אתן רוצות לאכול משהו?" שאל ושנינו הנדנו בראשנו "אני חושבת שאחזור לדירה.." לוסי מלמלה והחזיקה בידי, היא סימנה 'מצטערת' עם שפתיה וקמה והלכה.
דנטה התקרב אליי והרים את סנטרי "את מוכנה להגיד לי למה את בוכה" הוא שאל בטון מאיים והתרחקתי אחורה ממנו "אמרתי לך כבר.. שיר עצוב" מלמלתי והוא התקרב "ניקה דברי עכשיו" הוא אמר והנדתי בראשי "לעזאזל איתך למה את עושה את זה?" הוא שואל ומכסה את פניו עם ידיו ומשפשף בתסכול "אני לא עושה כלום..." אני מייבבת ובוכה והוא מעביר את מבטו אליי "את עייפה?" הוא שאל והנהנתי, "את רוצה שאשאיר אותך לבד?" הנהנתי שוב.
הוא קם ונעמד בדלת סגר אותה מעט ואז פתח "אה וניקה" הוא גרם לי להסב את מבטו אליו "את לא חייבת לספר לי עכשיו, אבל מתישהו את תצטרכי, אני רק אעזור לך עם הקשיים שלך, לא אעשה כלום שקשור לחיים שלך ללא רשותך" אמר וסגר את הדלת. משאיר אותי לבד כבקשתי.
-
פרק עשירי תצביעו ותגיבו בייביגירלס💕
YOU ARE READING
fall in love with you
Romanceתגיד אתה לא חושב על לחלוק את הזונה שלך" החייל הבוגד שלנו שמכר אותנו למאפיה היפנית העיר להגיד כשהוא מביט על ניקה כאילו מפשיט אותה במבטה "בן זונה!" צעקתי ובאתי להכות את פרצופו אך היא הזיזה אותי אחורה, בשבועיים האחרונים היא פיתחה שרירים, אמר לימד אותה...
