המשחק של ביילי

פרק 3

בפרק הקודם:
מילי, יושבת על הברכיים של אייזק.
אייזק, מלטף את מילי תוך כדי שהוא חד משמעית אוכל לה את הפרצוף.
לא חשבתי שקראש של עוד מעט שנה יכול לרדת כל כך מהר, עד עכשיו.
היא ידעה שיש לי קראש עליו, בגלל כל המבטים שלי. היא ידעה והיא כל הזמן צחקה עליי על זה. לא שהיה אכפת לי.
אבל היא ידעה.
היא בכלל מאוהבת עד מעל הראש בנואה.
אני שונאת את מילי.
בכל.
פאקינג.
נשמתי.

***
ביילי:

טוב, צרה אחת פחות אמרנו?, לא יזיק לי במצבי הנוכחי.
"ביי, את בטוחה שאת בסדר?."
"הכל טוב, ברוק. אני גם ככה לא ראיתי עתיד איתו, סתם קראש ממוצע. נכון?."
"כן..אני מניחה"
אני מוכנה לחתום על חוזה על זה שמילי עשתה את זה בכוונה, מאז שהכל התפוצץ בנינו, היא תקפוץ על כל הזדמנות שהתוצאה הסופית היא אני סובלת, ובדיוק בגלל זה, אני לא נותנת לה להשיג את התוצאה הזאת בכזאת קלות.
"באות לרקוד?." חבורה של ארבעה גברים ניגשו אלינו והושיטו את ידם.
אני והבנות הסתכלנו אחת על השנייה והרמתי את כתפי, "למה לא?" ולקחתי את היד של אחד הגברים, והבנות עשו כמוני.
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בסיארנס? זה שאם את רוקדת בצורה הכי מביכה בעולם, יעודדו אותך ואף אחד לא ישפוט. (אני לא מבטיחה כלום לגבי המעודדות.)
בכל מקרה, לא משנה איך תרקדי, את בחיים לא תרגישי שאת רוקדת גרוע.
אני רוקדת מעולה, השמונה שנים של ריקודי בלט, פופ ובערך כל סוג ריקוד אחר, יכולים להשתלם. תודה אמא.
תמיד אהבתי לזוז, וגם הצטיינתי בזה, כמו כישרון מלידה. המון אנשים שיבחו אותי ואת היכולות שלי לזוז, ואני חייבת לומר שאהבתי את זה מאוד.
אני לא אחת שהולכת לסטודיו או למקום כלשהו ורוקדת בכל זמן חופשי שיש לה, אבל מתי שאני רוקדת? זה בכל הכוח. זה נותן לי הרגשה של שחרור ושל חופש, בדיוק כמו שאני אוהבת. לפעמים,כשאני מרגישה שהעולם טיפה כבד, אני בורחת לריקוד, זה תחביב, רק תחביב פלוס. אם זה הגיוני.
השיר- ״Danza kuduro״ התחיל להתנגן, וכשאני אומרת שהרגליים והמותניים שלי נעו מעצמן, הן נעו מעצמן.
אני,והבן-אדם-הזר-ביותר-שהרגע-פגשתי-ואני-אפילו-לא-יודעת-מה-השם-שלו, קיבלנו צעקות עידוד מכל כיוון, זה הרגעים שאני הכי אוהבת, הצעקות הללו, זה מה שמעודד אותך להיות טוב יותר ולדחוף את עצמך עד הסוף.
ואני גם חייבת להודות שהבן אדם שרוקד לצידי זז דיי טוב.
"היי, מה השם שלך?" צרחתי בגלל המוזיקה החזקה תוך כדי הריקוד.
"תיאו, תיאודור," הוא צעק בחזרה "..שלך, אם תרצי." הוסיף בקריצה.
אה. אוקיי?
צחקתי צחוק מזויף שלא באמת נשמע מזויף, "תודה..?" אמרתי ספק מוטרדת ספק לא מבינה כלום.
איך מגיבים למשפט הנדוש הזה?
הוא רק חייך חיוך צדדי והמשיך לרקוד.
"יו תיאו, ממתי אתה יודע לרקוד ככה?"
הקול הזה.. אין מצב, אין פאקינג סיכוי.
"היי נואה, מה קורה גבר"
תיאו.. הוא מה׳פייר פורס׳? או שהוא רק משחק פוטבול ואני ממש צריכה להרגע.
"אתה.. אתה שחקן פוטבול?"
"אה, כן, את מהבית ספר שלנו לא?"
"אני.. כן."
בבקשה שהוא לא מניאק. בבקשה שהוא לא מניאק.
מישהו התנגש בי והעיר אותי מהמצב המביך הזה, ונפלתי על החזה של תיאו.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" תיאו התחיל לצעוק על מי שהתנגש בי, הזיז אותי (ממש לא בעדינות, דרך אגב.) והתחיל לדחוף את האיש המסכן אחורה בחוזקה.
"תיאודור, תעזוב אותו!" ישר ניגשתי אל האיש, אבל..
"תזוזי מפה." תיאודור צעק והמשיך לדחוף אותו.
כשהוא עוד שנייה החטיף לאיש אגרוף, עמדתי מולו במטרה להגן על האיש הזר שהתנגש בי, תיאודור לא הספיק לבלום את אגרופו, ותוך שניות אני עפה אחורה ומאבדת את הכרתי.

***

ביילי:

וכמובן שתיאו הוא גם מניאק.
הראש שלי כל כך כואב, זה נוראי.
ככה הבנים מרגישים כל שני וחמישי כשנקלעים לקטטות כי מישהו הסתכל עליהם בצורה לא נכונה? אם כן.. אני דיי מרחמת עליהם.
במחשבה שנייה, אני לא.
אני מתרוממת מהמיטה, אבל לפני שאני אפילו ממצמצת, אני נשכבתי (בכוח!) בחזרה למיטה.
נאנקתי מכאב, "שיט, סליחה."
רגע. שנייה.
לעצור.פאקינג.הכל.
למה אני שומעת את נואה פאקינג ווקר!?
פתחתי את עיניי מהר יותר משחשבתי שאי פעם אני אפתח אותן, והסתכלתי לצדדי, והוא. פשוט.שם.
"מה אתה עושה בבית שלי!" לא לא לא, אני לא מוכנה שהמניאק בדולר הזה יכנס לבית שלי.
עזבו בית. לחדר!! באיזה זכות?
"תרגעי, נמרה."
נמרה?
נ..נמרה?
"מה? למה שתקרא לי ככה?" הוא בא לענות אבל אני חתכתי אותו "יודע מה? עדיף שלא תפתח את הפה שלך, ותצא לי מהבית. תודה."
"אני מבין שלא לימדו אותך נימוסים."
צחקתי בקול, "מצחיק לשמוע את זה ממך, ווקר."
כן. האיש שהכריח ילד לעשות את כל מה שהוא ביקש כמו משרת רק כי הילד המסכן לא ענה לו כשנואה פנה אליו.
"את צריכה להודות לי, אני זה שלקחתי אותך בחזרה הביתה אחרי שהחטיפו לך אגרוף, ודרך אגב, את נראית מזעזע."
תודה על התמיכה, ווקר.
"נעים מאוד לשמוע, עכשיו, אתה יודע איפה הדלת, נכון?" אמרתי בחיוך צבוע.
רגע. איפוס מערכת. למה הוא ידע איפה אני גרה, ולמה לעזאזל הוא לקח אותי הביתה?
שוב פעם, נואה בא לענות לי אבל חתכתי אותו, "למה.לעזאזל לקחת אותי הביתה, נואה?"
"כי רציתי..?" הוא ספק אמר ספק שאל.
"כי רצית? כמו שאני מכירה אותך, היית בדרך כלל נותן לי עוד אגרוף על הדרך, וממש לא לוקח אותי הביתה ושם לי..," מיששתי את פניי איפה שהחטיפו לי אגרוף "..פלסטר."
אני.. לא יודעת איך להגיב לסיטואציה.
"זהו, שאת לא מכירה אותי בכלל." הוא אמר ונראה.. עצוב? מאוכזב? ..פגיע?
ובמילים אלה, הוא פשוט.. עזב.
אני מאוד מבולבלת, למה שהוא יעשה את כל זה? ולמה הוא התייחס אליי יפה? למה הוא דיבר אליי ברוך? למה הוא עזר לי? ל..למה?.

*** הייייי לכםםםם, מה קורה? 🤍
היום זה פרק טיפה יותר קצר, כי הרגיש לי שאם אני אוסיף זה סתם יהפוך לפרק מעיק וארוך מדי אז מחילה🙏🏻
מקווה שנהניתם🤍