המשחק של ביילי

פרק 7

נואה:

האימונים הפרטיים התחילו, אני והבנים שנייה מלהתרסק על הרצפה. אתם חושבים שפוטבול זה קל? טוב, זה לא.
היום הוא אימון מעורב, ככה שכל הקבוצה ביחד.
השמש כבר טיפסה גבוה בשמיים והחום הכבד היכה בנו מכל הכיוונים. הריח החריף של הדשא הקצוץ והזיעה שלנו מילאו את האוויר.
האימונים היום היו אינטנסיביים במיוחד. המאמן דחף אותנו עד הקצה, לא מוכן לקבל שום דבר פחות מהטוב ביותר. ריצה במעלה הגבעה באזור מבודד שאנחנו נוהגים להתאמן בו, יש לנו אישור מיוחד, בדרך כלל לא היו נותנים לנו, אני לא יודע איך המאמן שכנע את המנהל.
בנוסף לריצה, יש לנו ספרינטים חוזרים ונשנים, ולאחר מכן תרגילים מסובכים של טקטיקות ומשחק. הרגשתי את הרגליים שלי כבדות כמו עופרת, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להאט.

"קדימה! תנו הכל!" המאמן צעק מעל קולות הנשימה הכבדה שלנו. החברים לקבוצה שלי נראו כמו שאני הרגשתי – מותשים אבל נחושים. זה היה הרגע שבו היינו צריכים להתעלות, להראות שאנחנו מוכנים להילחם.
אחרי שהקבוצה נתנה לעצמה לנוח, אנחנו חייבים את זה.
הייתי צריך לעצור את המנוחה הזאת קודם, אין מנוחות בפוטבול. אם אנחנו בזה, אנחנו בזה עד הסוף.
כקוורטרבק, האחריות שלי הייתה גדולה במיוחד. נדרשתי לשמור על קור רוח ולשלוט במשחק. התרגלנו לבצע תרגילים מסובכים, להתאים תנועות ולהפתיע את ההגנה. הכדור היה כמעט חלק מידיי, אבל המיקוד שלי היה מוחלט.
"נואה, תעשה את זה!" המאמן קרטר צעק כשהתחלנו תרגיל נוסף. התמקמתי בעמדת הקוורטרבק, ידיי על הכדור, עיני סורקות את המגרש. קראתי את התרגיל, הכדור נמסר אליי והתחלתי לנוע אחורה. הבנים רצו לעמדותיהם, ואני חיפשתי את הפתח.
ראיתי את התופס שלנו משתחרר מההגנה, והשלכתי את הכדור בכוח. הנשימה נעצרה לרגע כשהכדור עף באוויר, והרגשתי את ההקלה כשהוא נחת בידיו בצורה מושלמת. צעקות השמחה מהחברים לקבוצה היו כמו מוזיקה לאוזניי.
נשענתי על הברכיים, מתנשם בכבדות, מביט סביבי. החברים שלי היו במצב דומה – מותשים אבל עם ניצוץ בעיניים. המאמן קרטר התקרב, טפח לי על הכתף ואמר, "עבודה טובה, נואה. אנחנו בדרך הנכונה."
חייכתי והנהנתי בסיפוק. מתמלא גאווה ותחושת הישג. הפוטבול אולי לא קל, אבל בשביל רגעים כאלה – זה שווה כל שנייה של מאמץ.
בשביל הקבוצה שלי, בשביל שאנשים לא יגלו מה מסתתר מאחורי, אני אעשה הכל.
גם אם זה יפגע במישהו, כי בחיים שלי? זה או להפסיד או לנצח, ואני כבר הפסדתי, אז מה נשאר?
לנצח.

***

אחרי שהסשן אימונים נגמר, והמאמן הביא לנו תרגילים שלא נדמה לי בכלל קיימים, התקדמתי ללוגן, שהיה במלתחות.
"לוגן, אתה תכעס עליי אם אני אבריז לך בשביל לישון?"
לוגן רצה שאני אעזור לו להשיג בחורה, כרגיל.
הוא הציץ מבעד ללוקר שלו ואז טרק אותו בחוזקה, "לא לא לא, אתה הבטחת!"
נאנחתי, "אני יודע שהבטחתי, אבל אני לא יודע איך אני אסבול את זה בלי להתעלף באמצע."
הוא גיחך ובחן את הפרצוף שלי, "המאמן באמת בעט בך יותר מכולם, למרות שאתה הכי טוב." הוא הנהן במחשבה.
למאמן יש קטע כזה, שאני חייב לעבוד כל יום יותר קשה מכולם.
אבל אני לא מתלונן, זה מסיח את דעתי, בבית אני חייב להתרכז בכל העניין של ראס, לא דיברתי על זה קודם, אבל ראס עזב אותנו.
הוא עזב אותי ואת טיילר עוד לפני שההורים הביולוגיים שלי נכנסו לכלא, ואומצנו.
הוא לא ידע שהוא היה צריך לחכות עוד קצת, עוד טיפה, הוא לא ידע.
אני כל יום נשרט על העניין של ראס, למה הוא עזב? אני אמרתי לו לא לעזוב, אמרתי לו!
אני מניח שאנחנו לא באותו המצב, כי אין סיכוי שהייתי עוזב את טיילר.
לא משנה אם ההורים שלנו עדיין היו ממשיכים להכות אותנו, עוד ועוד ועוד, אני לא הייתי עוזב, אף פעם.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני עדיין מתעסק עם זה. אני מתעסק עם זה כי זה כל מה שמדברים עליו.
מריה ורון מתעסקים רק בזה, למה? כי לא מוצאים את ראס, המשטרה חקרה וחקרה ללא הפסקה במשך כמה חודשים, עד שויתרו עליו. מריה ורון לא הסכימו לכך. הם נלחמים עליו ומפחדים. מפחדים שהוא.. מת.
לא משנה כמה דברים עשו, אי אפשר למצוא אותו.
ובגלל זה, כל הסביבה שלי מוקפת בראס.
ראס ראס ראס.
אני כבר לא יכול לסבול את השם הזה.
אז כן, האימונים הקשים הללו טובים בשבילי, כי אז אני גם חוזר הביתה מתקלח ונרדם, אבל האימונים גם מעייפים נורא, הם כמו עינוי, כינוי יום-יומי. והכי קטע? זה שכולנו עושים את זה מרצון.
"בטח אחי, לך." לוגן העיר אותי ממחשבותיי.
"באמת?"
"כן, אני לא רוצה שתתעלף באמצע שאני בשיא, אם אתה יודע למה אני מתכוון." הוא קרץ לי.
נאנחתי שוב, "אתה יודע שאתה דביל?"
הוא שיחק את עצמו נעלב והניח את ידו על החזה שלו בכאב מדומה, "דביל? דביל? באמת נואה? ממך ציפיתי ליותר." ועם זאת, הוא הסתובב כמו בת, הבליט את התחת שלו, והלך כמו דיווה. (משוגע, ליתר דיוק).
למה אני חבר שלו?
נאנחתי שוב, כי עם לוגן זה ככה, והסתובבתי גם כן לכיוון הספרייה.
כשהגעתי, כמעט רצתי לספה הכי נוחה שם, מקווה לא להתאכזב שמישהו כבר תפס את המקום, והוא ריק.
ניצחון, מהו?
זה.
הספה הזאת כמעט תמיד תפוסה, וגם תמיד יש פה המון ילדים בזמן שיעורים, כי לכאן אף מורה לא בא, וגם אין ספרנית לבינתיים, אז זה בעצם אזור-ללא-אנשים-מעצבנים.
אני לוקח את זה.
הסתובבתי ושחררתי את גופי, נחתתי על הספה, ומיד נרדמתי.

***

ביילי:

אייברי ואני רצנו אל הספרייה ישר כשהשיעור שלנו נגמר, רצינו להבריז וללמוד בלי מורה.
"לכי תבדקי אם הספה פנויה, אני עוד מעט באה, היילי כתבה לי שהיא צריכה את העזרה שלי במשהו."
"אין בעיה." היילי היא חברה טובה שלנו, אבל לא ברמה של אייברי ברוקלין אוליביה ואני.
אייברי יצאה מהספרייה, ואני התקדמתי במהירות לספה המיוחדת שלנו.
אם יש הבדל של שנייה, מישהו יכול לתפוס את המקום, וכן, אני מדברת מנסיון.
ככל שהתקרבתי, ככה ראיתי יותר דמות גדולה ששוכבת במקום שלנו.
שיט, מאוחר מדי.
נעצרתי במקומי, כי עכשיו זה חסר תועלת ללכת לשם, אבל אז.. ראיתי אותו.
נואה.
ברור שזה הוא. לפעמים אני חושבת שהוא רודף אותי.
בהתחלה פשוט עמדתי במקום בלי לעשות כלום, אבל אז..
הורדתי את התיק שלי מהכתף ובמהירות הוצאתי את הקלמר, מוציאה טוש שחור ומחזירה את הקלמר לתיק, לקחתי את התיק והתקדמתי לעבר נואה, קודם מסתכלת שמאלה ימינה, אחורה קדימה.
לא תודה, אני לא צריכה עדים.
הסתכלתי על הפרצוף של נואה.. טועה אם זה רעיון טוב.
הסתכלתי על הטוש, ואז על נואה, ואז שוב על הטוש, ובחזרה לנואה.
"חרא על זה, מה יש לך להפסיד ביילי?" מלמלתי לעצמי, הבעתי נחושה.
אבל.. הוא לקח אותי הביתה אחרי שנפצעתי.. והוא לא ניסה כלום..
ביילי, תסתמי.
תזכרי מי הוא, המניאק שאת שונאת, שאת שונאת כי הוא מתייחס נוראי לאנשים, נכון?
כן.. לכולם חוץ ממני.
הסתכלתי שוב על הטוש, ואז הסתובבתי, ואז הסתובבתי בחזרה.
זה לא יזיק, רק משהו קטן.
פתחתי את הטוש.

***

נואה:

קמתי בהרגשה מוזרה.. אני מניח שאני פשוט עדיין עייף.
קמתי באנחה מהספה הנוחה בטירוף, ולקחתי את התיק שלי, אבל כשהסתכלתי על מישהו שעבר לידי, הוא צחק.. והסתכל על.. הפנים שלי?
פאק.
פצע? סימן משינה? חצקון?
מיהרתי לשירותים תוך כדי שהשפלתי את פניי, כי אין לדעת מה זה, אבל כשהסתכלתי על המראה, נחרדתי.
על הפרצוף שלי מצויר עם טוש שחור: שפם. גבות מוגזמות, סומק שחור..? ו.. על המצח שלי, כתוב b
ב...? ב..?
אה, ביילי.

**נחשה קטנה שליייי.
נ.ב, תודה לכולכם על כל התגובות המחממות, גם פה וגם בטיקטוק או בפרטי, מעריכה אתכם טונות!!🤍🤍