המשחק של ביילי

פרק 4

נואה (גיל 7):

אח שלי, אני חייב להגן עליו בכל מחיר. לא משנה מה.
נואה, תעשה את זה. אל תהיה פחדן, עוף למטה, לך לסלון! תציל את רייס מההורים שלך. אתה חייב.
קדימה, נואה. לך. אתה יודע שכואב לרייס, אז למה אתה לא הולך?
לך!
קמתי בזהירות מהמיטה, בלי להשמיע שום רעש מיותר שיפנה את ההצגה אליי.
אני חייב לראות מה הם עושים שם, מה הם עושים לו.
פתחתי את הדלת בצבע זהב בחדר שלי, והצצתי, לא היה אף אחד במסדרון.
קדימה, נואה. אתה מסוגל. אתה היחיד שיכול לעזור לו.
לפני שירדתי למטה, בדקתי אם טיילר, אחי הקטן נעול בחדרו,כדי שלא יגיעו גם אליו אם יימאס להם מרייס.
אני אגלה עכשיו סוד.. אבל תבטיחו שלא תגלו להורים שלי שאמרתי משהו, בסדר? כי אם תגידו להם משהו, הם יכסחו אותי, כמו שרייס אומר.
ההורים שלי.. הם ׳אמילים׳ או.. ׳אלימים׳? אני לא ממש זוכר.
הם מרב.. מרבישים? מרבילים? מרביצים, כן. הם מרביצים לנו, אני שונא את זה. אני לא אוהב אותם בכלל. אמא שלי תמיד נראית כאילו היא עומדת להתעלף, רייס אומר שהיא.. לקחה? משהו. אני לא ממש יודע מה זה אומר, אבל אני מניח שזה לא טוב.
אני יודע שאני אמור להיות שמח, כי יש לי מלא צעצועים ומלא דברים לשחק בהם, כמו לגו! אני אוהב לגו! אבל, אני עצוב ממש. אני לא ממש מבין למה אני עצוב, אבל אני עצוב.
אני לא אומר לאף אחד שאמא ואבא מרביצים לנו, בגלל שאבא אמר לי שאם אני אגיד למישהו משהו, הוא יגוג אותי. או שזה יהגוג? יה.. יהרוג, כן.
אני יודע מה זה, להרוג. זה למות. ואני לא רוצה למות. כל פעם שאני חושב על למות אני בוכה.
אני שומע עוד צעקות מלמטה, לא!
״רייס, אם אתה משקר לי, אתה יודע מה יקרה, בן זונה! אתה שומע אותי?!״ סטירה.
רייס הוא אחי הגדול, למרות שהוא גדול ממני רק בשנה, הוא בוגר ממני בהרבה.
אני אוהב את רייס נורא. הוא האח האהוב עליי, אבל אל תספרו לטיילר, טוב? אני אוהב גם אותו, אבל רייס תמיד מגן עליי ואני עליו, לפחות כשאני מסוגל.
אני ממש רוצה לרדת לשם, אבל הרגליים שלי לא זזות, למה הן לא זזות? למה אני רועד? ולמה יש לי דמעות על הפנים?
אני לא רוצה שיכאב לרייס, אני לא רוצה! בבקשה! אל תכאיבו לרייס!
אני מחליט לרדת למטה, גם אם אני ׳אחטוף׳ כמו שאבא אומר, אבל אני לא מבין, כי אני לא חוטף לו משהו, נכון? אז למה הוא אומר את זה..?
אני יורד למטה בזהירות, המדרגות מעוצבות והן לא יכולות לחרוק, אז זה הציל אותי הרבה.
כשאני מגיע לחצי של המדרגות, אני מנסה להסתכל ולראות אם אני רואה משהו.
רייס! לא! הוא מלא בדבר האדום הזה שמסריח נורא. אני לא אוהב את זה. העין של רייס עצומה והדבר האדום לא מפסיק לנזול ממנה.
אני רוצה לרוץ אליו. בבקשה שהוא יהיה בסדר.
אבא שלי תופס את רייס בחולצה ומעמיד אותו.
״מה קרה, עכשיו אין לך מה לומר, אה?״ למה הוא עושה את זה?
אבא שלי יורק לו בפרצוף. אוף. אני לא אוהב אותו בכלל. בא לי לצאת מהבית הזה, וללכת עם רייס וטיילר למקום אחר.
כשאבא מושיט את היד שלו לאחור, אני רועד לגמרי.
אני לא יכול יותר!
״לא! עצור!״ אני רץ למטה.
״תעוף מפה ילד, או שאתה תחטוף לא פחות מהאח המזויין הזה שלך.״
״היי! נואה! לך! תעלה לחדר ותסגור את הדלת, אוקיי? אני בסדר. מבטיח.״ רייס. לא.
״אבל רייס! הדבר האדום נוזל לך על כל הפרצוף! אתה לא בסדר! והעין שלך מתנפחת ממש. אתה חייב לראות!״
״יש לך שתי שניות לעוף מפה.״ אבא שלי צועק.
שיפסיק לצעוק.
קדימה, נואה. תעלה, אני מבטיח שאני אעלה אליך אחר כך.״ ברגע שהוא אומר את זה אני עף למעלה.
אני נכנס לחדר של טיילר ונועל אותו, הדמעות האלו שוב על הפרצוף שלי.
״למה אני אח כזה, טיילר? רייס למטה, ויש לו אדום. אני רוצה להציל אותו, טיילר. למה אני לא יכול?״ הקול שלי נשמע ממש חלש, אבל אני מרגיש כאילו משהו חוסם לי את הגרון, זאת לא הפעם הראשונה, אולי אני צריך ללכת לרופא?
״אני מצטער שאני מאכזב אותך, טיילר. אני מצטער נורא, אני לא מתכוון לזה, אני רק רוצה שהכל יהיה טוב. אבל אבא.. אמא.. אני.. אני לא מרגיש טוב.. טיילר.״
טיילר הוא בן 3, והוא לא מדבר, אז זה נחמד לפעמים שמישהו לא עונה לך.
הוא מסתכל עליי עם העיניים המתוקות שלו, ומפנה את הראש שלו הצידה.
״מה? טיילר?״ אני מנגב את הדמעות שלי, כי אני לא אוהב לבכות. ואני גם לא אוהב לא להיות חזק ליד אחים שלי. אני חלש. אני חלש. אני חלש.
למה אני? למה רייס? למה טיילר? למה?
אני רוצה להגן על כולם, אבל זה לא עובד. אני מרגיש.. אני מרגיש.. חסר.. אונים? ככה קוראים לזה? כשאתה מרגיש שאתה כבר לא יכול לעשות כלום? ששום דבר לא בשליטתך? שאתה מרגיש שהכל מתפרק לך בידיים, אבל זה ביד שלך, אז למה אתה לא יכול לתקן את זה בחזרה? ממש כמו לגו, נכון?
אז למה.. למה אי אפשר לעשות את זה? אני רוצה לעשות את זה ממש. אני לא רוצה שאף אחד יפגע.
״צצי.. מ..צץ״
״אה, אתה רוצה מוצץ, טיילר? אוקיי, בוא נחפש את המוצץ ביחד, אוקיי?״ אני מנסה לגרום לו לחשוב שהכל בסדר, שהכל מצויין ושהוא לא ידאג לכלום. אני לא רוצה שהוא יהיה כמוני. שהוא ירגיש את מה שאני מרגיש.
אני אעשה הכל בשביל רייס וטיילר, גם אני זה אומר למות, ואני לא אוהב את הלמות הזה, באמת! אז אני חושב שזה אומר שאני ממש ממש ממש אוהב אותם, נכון? כי זה מה שאני מרגיש, שאני ממש ממש אוהב אותם.
״הנה המוצץ, טיילר. מצאתי.״ לקחתי את המוצץ מהמיטה והבאתי לו.
אני מקווה שאני אמצא גם את השלווה הזאת שדיברו עליה בטלוויזיה, ראיתי בטלוויזיה שזה מרגיע, רוגע פנימי ונפשי. אני רוצה רוגע, כי כל יום פה זה בלאגן אחד שלם. ואני שונא את זה, מאוד אפילו! ויש רק קצת דברים שאני שונא מאוד, וזה אבא שלי, אמא שלי, הבית הזה, הבלאגן הזה, וזהו, אני חושב.
שלווה זה חיים בלי דאגות ומתחים, אני חושב שאני מתוח כל הזמן כמעט.
שלווה זה איזון, אני חושב. אני צריך איזון מאוד.
אני ממש רוצה שלווה. אני רוצה את זה יותר מכל דבר בעולם.
רק שהכל יסתדר, ושיהיה לי משפחה שתאהב אותי, ושנאכל ארוחות ביחד, ושנעשה מה שמשפחה רגילה עושה, כמו בטלוויזיה!
אבל.. זה לא הולך לקרות.
כי המשפחה שלי? היא הרוסה.