המשחק של ביילי

פרק 5

נואה:

מאז שאני זוכר את עצמי, החיים שלי היו בפח. לא חשבתי שיהיה לי עתיד, לא חשבתי שאנשים יעודדו אותי, ולא חשבתי שיהיה לי כזאת השפעה בבית הספר. שאנשים יקנו חולצות עם השם שלי והמספר על הגב, זה.. מרגיש כמו חלום.
בגן אף אחד לא דיבר איתי, הם ראו סימנים על גופי, הם ראו שאני מגיע באיחור כל יום, הם ראו את הדמעות, וזה הרחיק את כולם.
עדיין לא הצלחתי להיפטר לגמרי מהוריי, אבל לפחות אנחנו לא גרים ביחד יותר.
בגן, הייתה ילדה אחת, שעזרה לי. לפחות ניסתה.
קוראים לה ביילי, והיום? היא שונאת אותי. אני דיי בטוח שהיא לא זוכרת כלום מהגן, אבל אני כן. אני חייב לה, אבל היא לא רוצה שום קשר אליי, או לחברים שלי.
היא מתרחקת מאיתנו כמו עשן המתפזר ברוח.
היא ממש שונאת אותנו, אני מבין למה, היא חושבת שאנחנו מניאקים, אבל היא לא מבינה שאנחנו חייבים להיות ככה. לכל אחד מאיתנו יש סיבה.
אז ביילי שונאת אותי, וכשיש מישהו שמוסיף שמן למדורה, כמו החברות שלה, זה יותר קל לה לשנוא אותנו.
ואין רק מישהי אחת שמוסיפה שמן למדורה של ביילי, יש שלוש.
כשביילי חטפה אגרוף לפרצוף, נבהלתי. אבל אני לא יודע מה חשבתי לעצמי שצרחתי על כולם להתרחק ולקחתי אותה בידיי, עד לביתה, הייתי חייב לראות שהיא בסדר. חברות שלה התנגדו, הן היו ממש קרובות ללמשוך אותה מהידיים שלי, אבל לא נתתי להן. וכשהיא התעוררה, ציפיתי לתודה, אבל לא, האגו של ביילי גדול מדי, והשנאה שלה כלפיי רק מחזקת את זה.
לוגן, החבר הכי טוב שלי, יודע על ביילי ועל מה שהיה בגן, ולכן הוא מוקיר תודה בסתר.
לוגן הוא היחיד שיודע על מה שעברתי, אני סומך על לוגן בעיניים עצומות, כמו שהוא סומך עליי.
חברים שלי לא הבינו מה קרה שם בדיוק, כולם לא הבינו מה קרה, ביילי ואני לא דיברנו אפילו לא פעם אחת מאז הגן, ובגלל זה זה היה מוזר מאוד לכולם שהתחרפנתי ככה, ופאק, איבדתי את דעתי.
אבל היא פשוט שכבה שם, מעולפת, עם דם זולג לה מהפרצוף, מה יכולתי לעשות? לשבת שם עם בחורה על הברכיים שלי ולהתעלם? אין סיכוי. לא עם ביילי.
אז כן, החשק שלי לבוא לבית ספר היום? עומד על.. בואו נראה, אפס אחוזים.
בכל מקרה, אני חייב לביילי, ובגלל שאני חייב להתנהג כמו חתיכת מניאק מול כולם, אני מתרחק מביילי כמו מאש, כי אני לא יכול להיות מניאק אליה, היא.. הצילה אותי. היא לא ידעה מה היא עשתה, אבל היא עשתה, ומה שהיא עשתה? שינה את הכל. ואני לנצח אוקיר לה תודה על כך.

***

מהרגע שהגעתי לבית ספר, ועד הדרך שלי לשיעור הראשון, כולם התלחששו מסביבי. אני פאקינג שונא את זה.
אבל פה? בתיכון שלנו? אין סיכוי שמישהו אחד לא שמע על מה שקרה במסיבה.
אנחנו גרים במקום קטן, עיירה קטנה, כולם מכירים את כולם וכולם יודעים מי אכל מה לבוקר, זה חתיכת חדירה לפרטיות, אבל אם אתם פה, אי אפשר לעשות עם זה שום דבר,שמועות או דברים אמיתיים מתרוצצים פה תוך שניות אחדות.
"היי נואה." מילי אמרה ברגע שהכנסתי רגל לשיעור.
אין לי כוח אליה עכשיו, אין לי כוח לאף אחד עכשיו.
"היי מילי." ניסיתי לא להישמע יותר מידי קר, אבל זה לא היה אפשרי במצבי הנוכחי, ואני לא בטוח שאני מצטער על זה.
מילי התעלמה מהטון שלי, "בכל מקרה, אפשר לדעת למה בדיוק הרמת את ביילי במסיבה? ולקחת אותה ל.. לא יודעת לאן, אבל לקחת אותה."
ו..הנה זה.
"למה אכפת לך מילי?"
היא נראתה נפגעת, אבל לא אכפת לי, מילי היא סתם כלבה שמנסה לקחת את כל תשומת הלב של קבוצת הפוטבול.
לא, לא רק של קבוצת הפוטבול, של כולם.
"לא בכל יום, נואה הגדול לוקח מישהי בזרועותיו."
"נואה הגדול?" ניסיתי לא לצחוק, אבל ברצינות, נואה הגדול?
"היי, אחי. מה קורה? המורה מגיעה, בוא נלך לשבת." לוגן.
תודה. לוגן.
"כן, בוא נלך." הלכנו מאיפה שעמדנו בכיתה למקומות שלנו בלי עוד מבט אחד במילי.
"תודה, לוגן."
"היא חפרה לך ממש שם אה?"
"מסיבה." מילה אחת שלי ולוגן ישר יודע על מה אני מדבר.
הוא הנהן בהבנה, "נדפקת, אתה יודע? אנשים לא ישכחו מזה בערך עד.." הוא חשב. "חודש הבא."
נאנחתי. "כן, אני יודע. אבל הייתי חייב, לא יכולתי פשוט לעמוד שם בזמן שהיא שוכבת ברצפה חסרת הכרה עם דם זולג לה מהפרצוף."
"אני יודע, אני יודע."

***

אחרי שהשעתיים הראשונות הסתיימו, ההפסקה הגיעה.
ואם בבוקר היו כמויות מטורפות של לחשושים? עכשיו יש הרבה יותר.
"תתעלם, אחי." סאם אמר.
"כן, חודש הבא הכל ייעלם." לוגן הצטרף.
"זה לא עודד אותי, לוגן." הוא חייך אליי במבט מצטער.
"אתה יודע שהם סתם מחפשים רכילות." מאט אמר.
"אני יודע, הכל טוב." אמרתי בנסיון להרגיע אותם שאני בסדר. "הם לא מעניינים אותי, בכלל. זה פשוט מעצבן, זה הכל. אני יכול להתמודד עם מעצבן."
"אנחנו יודעים." לוגן אמר והאחרים הנהנו בהסכמה.
"מעולה, אפשר לאכול עכשיו ולהפסיק עם שיחת הניחומים הגרועה שלכם?"
"א- כן. ממתי אומרים לא לאוכל? ב- השיחת ניחומים שלנו הכי טובה שיש, תודה בזה." מאט אמר.
"אין סיכוי, זה הדבר הכי איום ונורא שיש. אם תעשו את זה שוב, אני אחטיף לכולכם."
השיחות ניחומים שלהם זה הדבר הכי מצחיק שתשמעו, הם פשוט... לא יודעים לנחם, וכשהם מנסים לעשות משהו שהם לא יודעים? קורע.
"אתם כל הזמן עם הפרצוף הרציני הזה שלכם ואומרים דברים שמורידים לי את האיי קיו, זה לא מתחבר, חברה." אמרתי בצחוק.
הם יכולים להיות מטומטמים ממש, אבל הם החברים הכי טובים שלי, ואני אעשה הכל בשבילם. (אני לא אומר להם את זה בחיים. רק שתדעו.)
"היי נואה, תראה, אהובתך הגיעה."
מה?
הסתכלתי לכיוון שהוא הסתכל, אה. ביילי.
למה היא חייבת להראות ככה? אפילו עם תחבושת על הראש היא נראית כמו מלאך שנפל מהשמיים. המלאך שאני רוצה שיהיה השומר שלי.
אבל אני לא אקבל את זה. היא שונאת אותי, ואני לא יודע איך לנסות לתקן את זה. איך להבטיח שהיא תהיה בטוחה? איך להתחיל לתקן את הטעויות שלי כדי שהיא לא תחשוב שאני של הבית ספר זה מי שאני האמיתי? איך היא תבין שאיתי היא בטוחה יותר מכל בין אדם אחר? איך היא תבין שאני רוצה אותה? רוצה שהיא תהיה מאושרת.
לא משנה לי אם אני אקבל אותה או לא, טוב.. אולי קצת.
אבל הכי חשוב זה שהיא תהיה שמחה, שהשמחת חיים שלה לעולם לא תרד, שהיא תקום עם חיוך בבוקר כי היא יודעת שיש לה חיים טובים. חיים מלאים בשמחה.
איך אני אבטיח את זה?