המשחק של ביילי

פרק 1

ביילי:

החיים בתיכון ׳לייקווד ואלי׳ היו שקטים, הם היו שקטים עד שהם הגיעו.
ה'פייר פורס'.
לאחר שהם הגיעו, הכל הפך לכאוס, הכל התהפך.
היה שקט, רגוע.
עכשיו יש רעש ובלאגן.
קבוצת הפוטבול היקרה של הבית ספר. בטח, כולם שפוטים שלהם.
אם מישהו מקבוצת הפוטבול היה מבקש ממישהי לשכב איתו על השולחן בחדר האוכל מול כולם, אני בטוחה במאה אחוז שהיא הייתה מסכימה.
בעיקרון הקבוצה מורכבת מעשרים ושניים שחקנים, אבל מי שבאמת שולטים על הכל? מי שאם יש משהו שהם לא מרוצים ממנו הם לא יתייאשו עד שיהיו מרוצים? הם ה׳פייר פורס׳ האמיתיים.
ארבעת הבנים.
ארבעת המלכים.
ארבעת המנהיגים.
יש את סמואל. סאם היקר, היחיד ב׳פייר פורס׳ שנחשב ה׳חמוד׳ וה׳עדין׳.
כן, ברור. חמוד ועדין בתחת שלי, עדיין לא ממש גיבשתי דעה מוחלטת כלפיו.
יש את מת׳יו, מאט. הוא מציק ואובססיבי, ואני שונאת אותו, את כולם בעצם.
וכמובן שהמצב חייב להתדרדר, אז קיבלנו את לוגן לבית ספרנו.
לוגן. השטן בהתגלמותו.
ואז- יש לנו בראש הרשימה, את נואה.
נואה הוא הגרוע ביותר.
תדמיינו שטן, רק עם יופי שלא יתואר.
(לא מילים שלי)
כל הבנות, וגם הבנים, נופלים. אשכרה נופלים, כשהם רואים את הבנים.
וכשהם משחקים? אתם לא רוצים לדעת מה קורה.
אין מקום אחד ריק במגרש כשהם משחקים.
כולם סוגדים להם ולאדמה שהם דורכים עליה.
ואני? אני שונאת אותם בכל נשמתי.
למה? פשוט וקל, הם מתנשאים, מגעילים, מזעזעים, עם חוסר כבוד שלא ייאמן, שחושבים שהכל מגיע להם, ושהכל מוגש להם במגש של כסף.
רק מלחשוב עליהם יש לי כאב ראש.
אז, איך הכל התחיל?
אנחנו היינו בית ספר קטן, עם כמות אנשים קטנה מאוד.
עד שהבית ספר של ה׳פייר פורס׳ נהרס לגמרי משרפה טרגית, ולא, אין נפגעים.
לצערי הרב.
בכל מקרה- אנחנו באותה עיירה ובאותו אזור, אניס באירלנד מערב.
אז ההנהלות של בתי הספר שלנו חשבו שזה יהיה רעיון מעולה לשלב את בתי הספר.
רעיון מעולה? בכל פעם שאני רואה אותם אני רוצה לעקור לעצמי את עיניי.
שיפצו לנו את הבית ספר בעקבות הגעתם, ועכשיו הוא ענק, אבל מסתבר שהוא לא ענק מספיק לנואה.
"תזוזו." נואה אמר, ונחשו מה? החבורה שעמדה בדרכו זזה כמו פאקינג חיילים.
נואה התקדם לעבר לוגן, חברו הטוב ביותר עם חיוך זחוח.
אם רק הייתם יודעים כמה אני רוצה למחוק את החיוך הזה עם האגרוף שלי.
זה אולי נראה כאילו אני שונאת אותם בלי סיבה, אבל הם מתנהגים מגעיל כלפיי אנשים תמימים שלא עשו להם כלום.
לדוגמא, פעם אחת ילדה בטעות הפילה את הארוחה שלה על בגדיו של נואה, ואז הוא התחיל לצרוח עליה, ולומר לה לנקות לו את הבגדים.
לנקות.לו.את.הבגדים.
וזה לא כאילו שהיא לא התנצלה, היא גם נראתה מבועתת, אבל למה שיהיה לו אכפת?
"תראי איזה חתיך הוא" והנה כמובן, המעריצות הדגולות, השנאה השלישית הכי גדולה שלי (השנייה היא ה׳פייר פורס׳, אם זה לא היה ברור עדיין.)
המעודדות
מלקקות לתחת של כל אחד מהקבוצה, ודואגות לאמלל את חיי.
והנה, רק דיברתי.
"היי ביילי בי" מילי. מנחשים מי זאת? כן. המנהיגה.
"היי מילי בי, כמה נורא לראות אותך שוב" אמרתי עם חיוך צבוע, כי איך אפשר לחייך אליה בכלל?
אני ומילי היינו חברות מהגן, החברות הכי טובות, בלתי נפרדות, כל לילה היינו ביחד ודיברנו והיה לנו כיף נורא.
אבל כשהגענו לחטיבת הבניים, היא בגדה עם החבר שלי.
אני לא יודעת למה, אבל היא עשתה את זה אז אני לא צריכה הסברים.
והכי קטע? זה שגם לה היה חבר, חבר שדאג לה, כיבד ועשה מה שביקשה. אבל לא. היא הייתה חייבת להרוס הכל בשביל סטוץ דפוק אחד.
מאז, הפסקנו להיות חברות, והתחלנו להיות אויבות.
אני הייתי לגמרי בסדר עם זה שפשוט נתעלם אחת מהשניה, אבל על השנייה הראשונה שהיא עקצה אותי לא נשארתי חייבת.
"תתקדמי מפה, מילי." אייברי אמרה.
אייב היא בדיוק כמוני, שונאת את ה׳פייר פורס׳ ואת הביצס פור לייף, זה איך שאני אייברי, ברוקלין ואוליביה, חברותיי, קוראות לקבוצת המעודדות ה׳צירלידרס פור לייף׳*
זה שם מזעזע, אני יודעת.
"מה שתגידי אייברי" מילי אמרה בטון נגעל והלכה.
כלבה טובה, מיל.
"היא חייבת להרגע" ברוקלין אמרה כשהגיעה אליי ואל אייברי מהצד השני של חדר הלוקרים.
"מסכימה." אייברי אמרה ואני הנדתי בראשי.
"היי בנות" אוליביה נופפה לנו מהדלת והתקדמה לכיווננו כשמתיו אנדרסון עצר אותה באמצע הדרך.
"היי ליבי, נראית טוב היום" הוא אמר בקריצה.
אני ברוקלין ואייברי נאנחנו ביחד.
למאט אנדרסון יש אובססיה מתישה לאוליביה, ואני לא מגזימה כשאני אומרת אובססיה.
שימו לב- כל יום. כל פאקינג יום מאז שהם הצטרפו, מאט עוצר את אוליביה, ואומר לה שהיא נראית טוב.
יש גם נסיונות עלובים להצעות לדייטים ושהיא תהיה החברה שלו.
אישית? אם מישהו היה עושה את זה לי, הייתי מאבדת את זה על היום השני, אלא אם כן לא הייתי מחטיפה לבן אדם ביום הראשון.
אני באמת לא מבינה איך אוליביה סובלת את זה, אותו.
במיוחד כשהוא מה׳פייר פורס׳.
ואני והבנות מכירות את אוליביה, היא שונאת אותם בדיוק כמונו, והשנאה פאקינג מוצדקת.
"היי מתיו" היא היחידה שקוראת לו ככה, לא מחיבה, אלא בגלל שאוליביה לא אוהבת את כל הקיצורים האלו.
אבל מה הקאץ? היא היחידה שמאט מסכים לקרוא לו ככה, אני רצינית, אם מישהו היה קורא למאט מתיו? העולם היה נחרב.
ומזה אני מודאגת.
אני מודאגת שהוא רציני לגביה.
"אז, היום בשמונה בסיארנס, עליי."
"לא תודה, סליחה מתיו."
ווו..בגלל שאף פעם לא משאירים חברה בצרה לבד, התחלתי ללכת לכיוונם.
עמדתי ביניהם והפניתי את מבטי למאט.
"היי מאטי, מה קורה," אמרתי בקריצה, "..אשמח שתניח לאוליביה שלנו, עמך הסליחה." אמרתי בטון ציני.
"תפסיקי להתערב, ביילי" הוא אמר עם פרצוף זועף.
״אוף, כבר נהיה רציני? זעפני קטן." אמרתי עם חיוך מתגרה.
מאט התקרב אליי וקירב את הפרצוף שלו אל שלי "תקשיבי ביילי-"
"מאט" נואה.
מאט הפנה את מבטו אל נואה וכך גם אני.
"קדימה, צריך ללכת לשיעור."
אני נשבעת שאני אף פעם לא מצליחה לקרוא אותו.
לא את ההבעות שלו ולא את הרגשות שלו, ובדרך כלל אני ממש טובה בזה, ובגלל זה זה כזה מתסכל.
"כן, נכון, אני בא" מאט אמר והתקדם אל נואה והחברה האחרים.
הסתכלתי על נואה, אבל הוא לא העיף בי מבט אחד.
בן זונה שחצן.
"בואי נזוז בְיי" אייברי אמרה.
אני ואייברי ביחד בכל השיעורים שלנו, עם ברוקלין אני באנגלית ומתמטיקה ועם אוליביה אני באמנות, פיזיקה והיסטוריה.
"כן, בואי נזוז."

***

אחרי שאני ואייברי סיימנו שעה של פילוסופיה, מתיש בכל פעם מחדש; שלחנו לקבוצה שלי של ברוק של אוליב ושל אייברי שנפגש בקפיטריה.
הקפיטריה היא המקום השני האהוב עלינו, במקום הראשון זה הספרייה פה בבית הספר, אנחנו היינו שם יותר מדי פעמים, וזה אף פעם לא נמאס עלינו, יוצא שאנחנו מבריזות לפחות שלוש שעות ביום לשם, יש לנו כל כך הרבה זכרונות משם, כמו הפעם ההיא שברוקלין ואני ננעלנו בספרייה אחרי שסגרו אותה והלכו, כמובן שבלי לבדוק אם עדיין יש שם אנשים, אני לא מאשימה אותם. בכל זאת, למה שמישהו יהיה בספרייה עד תשע בערב ?
אנחנו.
אנחנו נהיה שם עד תשע בערב ואפילו יותר אם היינו יכולות.
אני וברוק למדנו את הלקח, תאמינו לי.
אחרי שישנים בספרייה לילה שלם ללא בגדים נוספים אחרי יום ארוך ומתיש של בית ספר, זה לא חוויה שנרצה לחוות שוב.
כמובן שקיבלנו צעקות יום למחרת, למרות שזאת בכלל לא הייתה אשמתנו.
בכל מקרה, יש לנו המון זכרונות טובים ופחות מהספרייה הזאת.
כשאני ואייברי התיישבנו בשולחן הקבוע בחדר האוכל/ קפיטריה של בית הספר, כמובן. כמובן, שצריכים להפריע לנו.
מנחשים מי?
"היי אוליב."
"מאט, תעוף לי מהעיניים." אייברי אמרה.
"אני לא פה בשבילך אייברי, יש רק בחורה אחת אצלי בראש ובלב."
צחקתי ואמרתי, "איזה קטע, אין לך את שניהם."
אייברי וברוקלין צחקקו בזמן שמאט נעץ בי מבט שיכל להרוג.
"נחשה" מאט סינן.
"כלב" החזרתי.
"לכי לעזאזל ביילי." מאט אמר במבט מובס, הסתובב והתחיל ללכת בכיוון ליציאה של הקפיטריה.
"תודה, מאטי."
"את ממש חייבת להפסיק לעצבן אותו."
השם יעזור, הם רודפים אותי.
"במה חטאתי" אמרתי בלחישה ושמתי יד על מצחי.
"תקשיבי, למאט ולי יש סבלנות, אבל אם לוגן יראה שאת מעצבנת את מאט-"
"אז מה הוא יעשה? אה?" קטעתי את סמואל.
"אני לא יודע מה הוא יעשה, אבל אני יודע שאני לא רוצה לגלות, לי אין בעיה איתכן, אבל אם לחברים שלי כן? אז אני אכבד אותם ואשמור מרחק, אז בבקשה אל תגרמי לי להפסיק."
"בטח מותק מה שתגיד."
"ביילי, אני רציני."
"תעזוב את ביילי, סמואל." אייברי אמרה.
"ודרך אגב, זה לא כאילו שאני רוצה להיות בקרבתו, בטח ובטח שלא לדבר איתו, אבל הוא מציק לאוליביה, ואני מאוד לא מצטערת, אני לא הולכת לשבת בצד."
"כן, הבנתי את זה." הוא אמר באנחה.
"ביי סאמי."
"ביי"
סליחה בנים, עד לחברות שלי.

* צירלידרס.cheerleaders- מעודדות

^הייי לכםםם, מקווה שנהנתם מהפרק, אשמח שתצביעו 3>
האינסטגרם והטיקטוק שלי בתיאור, שם אני אעלה טיזרים וקטעים.
-אני עוד לא יודעת מתי יצאו הפרקים הבאים, אבל מבטיחה ששווה לחכות.
אוהבת המון, אליסון🤍
(וכן, אני אעלה המון פרקים באחד בלילה)