המשחק של ביילי

פרק 12

בפרק הקודם:
מלאני הלכה אל טיילר, ואני הלכתי אחריה, רחוק מספיק בכדי שלא יבחינו בי, אבל קרוב מספיק בכדי לשמוע.
אבל אז, ראיתי גב גברי אל מול טיילר, ואז, הוא הסתובב, נואה?

נואה:
"אני בא איתך." אמרתי לטיילר.
"לא, אתה לא!" הוא החזיר בתוקפנות.
"מה הבעיות שלך?"
"הבעיות שלי זה שאף אחד לא בא עם אח שלהם לבית הספר!" הוא אמר עצבני.
"תפסיק לחרטט אותי,ילד. אני יודע טוב מאוד שכולם באים בבקרים. מי ישמע? אני רק רוצה לבחון את המקום שאתה בו כל יום, זה כזה רע?" שאלתי בחוסר סובלנות.
"כן! זה כזה רע נואה! כל החברים שלי שמגיעים עם ההורים או האחים שלהם נראים מובכים."
"מובכים?," שאלתי בטון נעלב, "אתה צריך להתגאות בי. אתה יודע כמה נשים מפנות את הראש שלהן כשאני עובר?," שילבתי את ידיי, "..גם גברים!"
הוא גלגל עיניים, "אם אתה תפנה ראש למישהו שם, זאת תהיה המחנכת שלי, ולא תודה, נואה! אני לא מעוניין!"
גיחכתי וקרצתי לו, "מי אמר שזה דבר רע?"
הוא נראה שרוי בהלם, פיו פתוח לרווחה בזמן שאני מחייך חיוך זחוך, ואילו הוא נראה כאילו אני צריך להיכנס למוסד.
התעלמתי ממנו, לקחתי את התיק שלו ואז את התיק שלי, והתקדמתי אל הדלת, "קדימה חבר, גם לי יש בית ספר."
לא הסתכלתי לאחור, וידעתי שהוא בא אחריי.
"אני שונא אותך." שמעתי אותו מסנן בשיניים חשוקות.
לאחר נסיעה של כמה דקות, הגענו לבית הספר של טיילר.
הבעתו המעוצבנת של אחי הקטן לא הוחלפה לרגע, הוא נכנס מהר לבית הספר, באתי לצאת מהאוטו כשלוגן התקשר אליי.
"אחי! אתה לא מאמין מה קרה!" אמר בשנייה שעניתי, רעשי הרקע לא מבשרים טובות.
בקול דואג, עניתי חזרה. "מה קורה סמית׳?" לוגן סמית׳, חברי הטוב ביותר, שגם גורר אחריו צרות כל הזמן, וגורר אותי אליהם גם כן.
אני לא קדוש, אבל בהשוואה אל לוגן? אני הרבה יותר מזה.
אין לי מספיק אצבעות, או איברי גוף בכדי לספור כמה צרות לוגן נכנס אליהם, או יצר בעצמו.
ותאמינו לי, שאני אומר שאין לי כוח לבולשיט, אין לי פאקינג כוח לבולשיט. אבל חברים לא נוטשים, ולוגן הוא משפחה.
החיבור שלי אל מאט ואל סאם חזק נורא, ולא ניתן להסביר אותו במילים, אבל לוגן ואני זה משהו מיוחד. אין דבר שאנחנו לא יודעים אחד על השני. אני ידעתי מתי שאיבד את בתוליו בפעם הראשונה, ידעתי על החברה הסודית שלו, ידעתי על כל המעשים האסורים שעשה, ולפעמים הייתי אפילו חלק מהם. כי שוב, חבר לא נוטשים.
חבר לא שופטים.
בחבר תומכים. ושוב, לוגן הרבה יותר מזה.
"יכול להיות שאני בטעות החטפתי אגרוף למישהו. והסיבה מאוד מאוד מצערת. מאוד."
אה?
"אתה רוצה להפסיק עם המשחק המקדים המפגר הזה ולומר לי מה קרה?" שאלתי, טיפה חסר סבלנות.
"פאק אחי." במשך כל השיחה לוגן נשמע כאילו היה בתזוזה. "אני בדרך כלל לא מצטער על החטפת פאקינג אגרוף. אבל הן בחיים לא יניחו לי על זה."
הן?
"לוגן, יש לך בדיוק שתי שניות להסביר לי מה לעזאזל קרה לפני שאני אאבד את זה."
הוא נאנח בכבדות, "סאם ומאט לא יבינו מה פאקינג נסגר איתי." עכשיו זה יותר נשמע כאילו הוא מדבר לעצמו, רעשי הרקע נפסקו ושמעתי את לוגן מפסיק לזוז. "אוקיי. אז, אה.. זוכר את.. את.. אייברי?"
אייברי? מה לעזאזל אייברי קשורה?
"כן-" רציתי לומר ׳חברה של ביילי׳, אבל עצרתי את עצמי.
א- כי זה לא הכרחי.
ב- כי למה לעזאזל הבחורה הזאת לא מפסיקה לרדוף אותי? לרדוף בכל מובן אפשרי.
"כן, אז לגבי זה. הסתובבתי בבית הספר כדי לקנות לי טוסט בחדר האוכל, אבל אז ראיתי שאיזה שמוק אחד תקף את עצמו עליה, והיא נראתה ממש לחוצה אחי, היא בקושי הצליחה להוציא משהו מהפה שלה. ואני- אני לא יודע! נלחצתי! וראיתי אדום! ולפני שידעתי מה אני והגוף המפגר שלי פאקינג עושים, הדפתי אותו ממנה ולא הפסקתי להרביץ לו, אחי! לא הפסקתי להחטיף לו, נואה!" הוא דיבר מהר, בלחץ, חרדה, ייאוש ותסכול.
הייתי בשקט לדקה, מעכל את כל המידע החדש שאמר לי.
"אוקיי, אחי. תירגע, הכל טוב. עשית את המעשה הנכון, היית מעדיף שהוא יכפה את עצמו עליה, תתעלם ותלך לקנות טוסט, ואז כשתחזור, היא לא תהיה שם. אולי בוכה, אולי במקום אחר, ואז רגשות האשמה יתקפו אותך, ולא תצליח לחיות בשקט? לוגן, לעזאזל, אחי. כל הכבוד! זה המעשה הנכון, ואני בטוח שאייברי מודה לך."
שמעתי אותו נרגע מבעד לטלפון, "תודה, נואה."
חייכתי, "אני עוד מעט בא." אמרתי וניתקתי את השיחה, יצאתי מהאוטו שלי והתקדמתי לכיוון בית הספר של טיילר.
נכנסתי ואמרתי שלום למחנכת שלו, ואז התקדמתי שוב אל טיילר.
הוא התסתכל עליי בעצבים, "חשבתי שהלכת." הוא נשמע כמעט מאוכזב.
"לא, טיילר, לא הלכתי. אתה לא נפטר ממני כזה מהר." קרצתי לו, "לוגן התקשר, מקרה חירום."
דאגה הבדיקה בעיניו, "הוא בסדר?" כן, אחי הקטן אוהב את החבר הכי טוב שלי יותר משהוא אוהב אותי.
"כן טיי, הוא בסדר." הקלה הופיעה על עיניו, והוא הנהן כאות להבנה.
שמעתי צעדים מאחוריי, והסתובבתי.
ביילי?
"מה אתה עושה כאן?"שאלה מייד, תוקפנית כתמיד.
"אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה" אבל אז הסתכלתי על בת האדם הקטנה שלצידה, והבנה הכתה בי.
"אחותך לומדת פה?" שאלתי.
"זאת לא אחותי, זאת בת הדודה שלי." היא נראתה מבועתת כשהסתכלה על טיילר.
"אל תגיד לי.."
גיחכתי, "אז, הדברים הקטנים האלה לומדים ביחד אה?"
טיילר הכה אותי, "למי אתה קורא דבר קטן?"
פאק, הילד הזה חזק.
הילדה הקטנה שליד ביילי התחילה לדבר בביישנות, "טיילר.. ביילי אמרה לי שאתה רוצה לומר לי משהו..?" היא הסמיקה.
כיווצתי את גבותיי, להגיד לה משהו?
הסתכלתי על טיילר, ולא האמנתי למראה עיניי.
טיילר.
טיילר הסמיק.
אחי הקטן, שלא מחייך הרבה, שלא מביע רגשות מאז שהורינו דפקו אותנו, מסמיק.
מי לעזאזל הילדה הזאת, ולמה אני אסיר תודה כל כך?
"אה.. אני.. כן. אני. אפשר לדבר איתך לבד? בפרטיות?" טיילר אמר, מוציא אותי ממחשבותיי.
הוא היה ביישני כל כך, שהייתי בהלם.
"כן." הילדה, שמסתבר בת דודתה של ביילי, הנהנה.
הם הלכו אל מחוץ לכיתה, וביילי ואני פשוט נשארנו עומדים זה מול זה.
זה לא ייאמן, שהבחורה הזאת פשוט בכל מקום.
ביילי דחפה אותי אל לספר על מה שהוריי עשו לי, את מה שהם עוללו לי ולאחיי. במובן מסויים, יצאנו בגללה. גם כשראס השביע אותי לא לספר לאף אחד, הוא הכניס אותי לסרטים לא נגמרים, גם כשרק רציתי מישהו לשתף איתו את מה שקורה לי, הוא אמר לי לא להעז.
ואז יום אחד בגן, ביילי ראתה בטעות את האגרוף שקיבלתי בערב שלפניי, ולא עזבה אותי עד שסיפרתי לה הכל.
היינו ילדים, לא הבנו מה קורה, לא הבנו מה צריך לעשות, ואז היא אמרה להוריה, ואז הם דיברו איתי, הם שכנעו אותי אל לספר הכל, וסיפרתי.
התהליך אומנם לא היה מהיר בכלל, עברו מלא שנים, מלא מכות וצעקות, דמעות ורגשות שילדים בגילנו לא היו צריכים להרגיש, אבל בסופו של דבר, יצאנו משם. וזה לא היה קורה בלעדיה.
כשסיפרתי למשטרה הכל כשהגיעו למקום שאני והוריה של ביילי דיברנו, לא היו הוכחות. אז זוכר שהוריה של ביילי התחרפנו, אבל הם לא יכלו לעשות דבר. ההורים שלי איבדו את זה, ראס צעק עליי.
הצעקות של ראס היו הרבה יותר גרועות ומהמכות של הוריי.
אבל בסופו של דבר, אני לא נוטר טיפת טינה אל ביילי. אני אסיר תודה, ותמיד אהיה.
"טוב, אני זזה." היא אמרה, בכלל לא מובכת,למרות שהשתיקה בזמן שגלשתי אל מחשבותיי בהחלט הייתה מביכה.
"צריכה טרמפ?" שאלתי.
"לא." היא הסתכלה עליי כאילו הייתי חייזר עם חיוך קריפי.
היא לא זוכרת כלום, אה?
בסופו של דבר, אני אגלה לה הכל.
כן, היא תדע.