המשחק של ביילי

פרק 14

ביילי:

פתחתי את עיניי לאט, מסתגלת אל האור.
לקח לי כמה רגעים להבין איפה אני, על הגג. אין לי מושג כמה זמן ישנתי.
פתאום, הרגשתי תזוזה, עיניי נפערו, הסתכלתי למעלה- ושמישהו יסביר לי, למה. לעזאזל. הראש שלי נח על נואה פאקינג ווקר.
התיישבתי במהירות ובבהלה, והפניתי את גופי כדי להסתכל עליו, גופו נח בישיבה נגד הקיר בזמן שהוא ישן.
הסתכלתי עליו לדקה, מבולבלת.
ואז לעוד כמה רגעים, מעכלת.
ואז לעוד טיפונת, ו, עוד קצת, ואז הפניתי את ראשי אל עבר כל מקום חוץ ממנו. כי מה לעזאזל עובר עליי?
תזכרי, ביילי. שמוק, מניאק, שלא אכפת לו מאחרים, ובעיקר לא ממך.
אז למה, למה הוא נחמד אליי?
ולמה אני מרגישה כאילו אני שונאת אותו בלי סיבה? אבל זה לא הגיוני! הוא מהפייר פורס, והוא מתנהג כמו מילי, כאילו כולם חייבים לו, כאילו כולם חייבים לעשות את מה שהוא רוצה, מה שהוא אוהב.
נואה ווקר, למה אני מרגישה שההתנהגות שלו היא לא באמת ההתנהגות האמיתית שלו? שהכל מסכה?
לעזאזל איתך, אידיוט.
הסתכלתי עליו שוב, בוחנת את מבטו.
"מה אתה מסתיר ווקר?" שאלתי את עצמי בשקט.
"אני? אז, יש לי קינק מאוד מוזר, בטוחה שאת רוצה לגלות?"
עיניי נפערו כשהוא התחיל לדבר, וקפצתי בבהלה.
"לעזאזל איתך ווקר! אולי תזהיר מראש?"
רגע- מה הוא אמר?
קינק?
הסמקתי כשמילותיו חילחלו אל מוחי המסתבר שמאוד איטי.
"אתה בן שבע עשרה ואני בת שש עשרה, מטומטם." נזפתי בו בשקט בזמן שהסתכלתי אל הרצפה במבוכה.
הוא צחק, צחוק אמיתי.
זה מוזר, כי אני מרגישה שהצחוק שלו מגלה את נואה האמיתי, מראה את מה שהוא מסתיר עמוק בתוכו.
נואה האמיתי? אלוהים, אני דפוקה.
הייתי סוטרת לעצמי אם הוא לא היה פה.
"את חושבת יותר מדי." הוא ניער אותי ממחשבותיי ודפק על ראשי עם אגרופו בעדינות.
סטרתי לידו, "תזוז, ואתה מוכן להסביר לי מה אתה עושה פה?"
"טוב, אחרי נאומך, המרתק ביותר, דרך אגב; רציתי לשאול אותך על ההתפרצות, לא שציפיתי לתשובה אחרת מ׳לך לעזאזל אידיוט שמשחק פוטבול׳, אבל עדיין רציתי לנסות את מזלי, אבל כשהגעתי, ראיתי שהנסיכה פה נרדמה." הוא הסביר.
"אני לא נסיכה." רטנתי.
"אה נכון, מצטער. נמרה."
גלגלתי את עיניי וקמתי מהגג, "זה עדיין לא מסביר את זה שהרמת לי את הראש והנחת אותו על הירך שלך."
הוא הרים את כתפיו "חשק."
"חשק?" שאלתי, "אתה רציני?, ווקר? חשק?"
"בן אדם לא יכול לרצות דברים?" נואה הרים גבה וקם גם כן, גובהו הוא- טוב, גבוה. מספיק גבוה בשביל שארים את ראשי, אני משערת שהוא מטר שבעים ותשע, ואני מטר שישים. אז אפשר לומר שהצוואר שלי סובל בכל פעם שיש לי אינטרקציה עם נואה.
"בן אדם בהחלט יכול לרצות דברים, אבל- אחד, אתה לא בדיוק ההגדרה של בן אדם. שתיים, אתה יכול לרצות, אל תבצע, זה אף פעם לא מסתיים טוב במקרה שלך."
הוא צחק והרים גבה, "אם אני לא בן אדם אז מה אני, נמרה? אה?"
"מממ.. אתה יותר כמו יתוש; בלתי נסבל, ואיכשהו אתה תמיד חוזר." חייכתי בחמימות.
הוא צחק שוב, "למה אתה צוחק כל דקה?"
הוא הסתכל עליי במבט שלא ניתן לבטא, "אולי את פשוט מצחיקה אותי." הוא אמר ברצינות מלאה, הוא הסתכל על עיניי ואז על האף שלי, ובחזרה לעיניי.
אלוהים, התסבוכת שלי.
בלעתי את רוקי בכבדות, האוויר נהיה עבה מדי.
וכשבא לדבר שוב, קטעתי אותו. "אני צריכה ללכת, לאייברי."
הוא סגר את פיו, הסתכל הצידה והנהן.
בנשימה עמוקה, עקפתי אותו ונכנסתי בחזרה אל בית הספר מהגג.
מה. זה. היה.

***

"אייב!" קראתי לאייברי כשראיתי אותה בשירותים.
"סוף סוף, את יודעת כמה זמן חיפשתי אותך?"
היא הסתובבה אליי, ורק אז שמתי לב אל היד שלה.
היד החבורה שלה.
"מה קרה לך?" מיהרתי אליה בפאניקה, מחזיקה את ידה.
"זה לא כזה סיפור.. אבל. בכל מקרה רציתי לדבר איתך."
יש לי תחושה לא טובה. "על מה?" שאלתי.
היא נשפה החוצה ברעד, ומבחינתי זה סימן מוחלט על כך שקרה משהו רע.
"אז, אה.." היא בלעה את רוקה והסתכלה הצידה, מתחמקת ממבטי, או ממחשבותיה.
חיכיתי בסבלנות עד שתרגיש את הרגע הנכון לספר לי ולדבר, עדיין מחזיקה את זרועה האדומה.
אייברי לא אוהבת לחלוק את הדברים שעוברים עליה עם אחרים, גם אני לא.
ובגלל זה, אני חושבת שאנחנו משלימות אחת את השנייה, אבל הפוך.
אנחנו מספרות אחת לשנייה הכל, ואנחנו שומרות את זה אצלנו, טוב כמו כספת, אפילו יותר אמין מכספת.
שתינו יודעות שמה שמספרים, לא יוצא. מן הבטחה כזאת שלא אומרים בקול.
היא התחילה לדבר, מסתכלת אל הרצפה. "מוקדם יותר היום, הייתי בחצר, ו-" היא עצרה בחדות ועצמה את עיניה.
"הכל טוב, אייב. מתי שנוח לך. אני ממש כאן." ניחמתי אותה בקול שקט ועדין.
אייברי היא מאוד רגישה, ולכן כל דבר שקורה לה, אצלה הרגשות כפולים. ככה זה תמיד היה.
או שהיא בוכה מהתרגשות, אבל ממש בוכה, או שהיא יכולה להתעצבן כמו שלא ראיתי אדם מעוצבן ככה אף פעם, והיא גם יכולה להרגיש רמת עצב, פחד או כישלון שמציפים אותה הרבה יותר ממה שצריך.
כל מי שסובב אותה מכיר ויודע את זה, לכן כולם זהירים איתה.
אייברי מודעת לזה, היא מודעת לעצמה, והיא מבינה את זה שהיא לוקחת דברים קשה, אבל כולם וגם היא יודעים שאין לה שמץ של שליטה על זה.
"אז, נתקלתי בריאו."
פערתי את עיניי, ריאו הוא האקס המיתולוגי של אייברי.
ריאו הוא רעיל מאוד, והוא גם אלים.
פעם אחת, זה הגיע לרמת אלימות שאייברי לא נשמה מבכי על הכתף שלי, וכל מה שיכולתי לעשות זה להחזיק אותה.
יום למחרת, איימתי עליה. איימתי עליה שאם היא לא נפרדת ממנו אני אתקשר למשטרה.
צעקתי בדמעות, כל הסיטואציה שם הייתה כבדה נורא, הייתי צריכה להחזיק את עצמי מלהתמוטט על הרצפה.
כשפוגעים באייברי, פוגעים בי.
אנחנו חבילה אחת. אני זו היא והיא זו אני.
אבל מה שהפתיע אותי בכל זה,זה שריאו בכלל לא לומד כאן.
"זה לא יכול להיות, אייב."
דמעות הופיעו בעיניה, וליבי התכווץ.
"זה הגיוני, ביילי. הוא עבר לפה." היא לחשה את החלק האחרון בכאב, עצמה את עיניה בחוזקה והתייפחה.
"לא, לא לא לא, זה לא אפשרי! אנחנו צריכות להגיש תלונה אייברי." התחלתי גם כן להרגיש רטיבות בעיניי.
ריאו הוא תקופה חשוכה של שנינו.
בגללו, אני כמעט איבדתי את החברה הכי טובה שלי.
את החצי השני שלי. הבן אדם שהיה איתי בכל דבר שעשיתי.
אייברי ייבשה את דמעותיה, והסתכלה עליי בעיניים מפוחדות. "הוא כפה את עצמו עליי, הוא עוד שנייה הכה אותי שוב, התחילו להיות לי פלאשבקים כשהיד שלו הופנתה לאחור, אבל אז-"
"אבל אז מה?"
"אבל אז לוגן עצר אותו."
רגע, מה?
"לוגן?"
"לוגן." היא הנהנה.
"לוגן סמית?"
"לוגן סמית."
"לוגן של הפייר פורס?"
"כן ביילי! לוגן של הפייר פורס."
פערתי את עיניי. "לא" אמרתי בהתפעלות.
"כן." היא צחקקה.
"וואו." הסתכלתי על הרצפה, לא מעכלת.
אה.. אולי הם לא כאלה רעים?

כמו שאמרתי!! אומנם ייקח לפרקים לצאת יותר זמן, אבל בסופו של דבר, הם יצאו🐰
**השיר- מדובר על אייברי וביילי, כשביילי מדברת על
ריאו ואייברי.

'She was crying on my shoulder, all I could do was hold her.'