perfect

פרק 2

גונגקוק סגר אחריו את דלת הבית בשקט.
השעה הייתה חמש בבוקר והוא לא רצה להעיר את ההיונגים שלו.
הוא החל ללכת במהירות, חימום קצר לפני שיתחיל לרוץ.
הוא הרגיש חלש מעט אחרי שאתמול אכל רק ארוחה אחת אבל זה היה מספק בו זמנית. זה אומר שהוא ירד קצת.
גונגקוק התחיל לרוץ במסלול הקבוע שלו. הוא צפה בשמיים מחליפים את צבעם אט אט ואיך השמש צובעת את העולם באור.
הוא נעצר והתנשף. הוא לא יכל לרוץ יותר.
השעון הראה על השעה 07:25 והוא הביט אחורה.
יש לו עוד דרך ארוכה לחזור.
הוא המשיך לרוץ, עוצר מידיי פעם כדי לנשום.
כשהוא הגיע לבית, מותש עד קצה היכולת שלו, הוא צנח על מדרגות הכניסה והסדיר את נשמתו.
השעה הייתה 08:30 ועוד חצי שעה הוא כבר צריך ללכת לאימון יחד עם שאר חבריי הלהקה.
גונגקוק התרומם באנחה ונכנס אל תוך הבית.
הוא לא ראה אף  אחד בקרבת מקום וחמק במהירות אל הקומה למעלה.
הוא לקח מקלחת ארוכה וירד אל הקומה למטה, לבוש בבגדים קלילים בשביל האימון.
״הו, הנה אתה״ קולו של גין היה נוזף ״אנחנו צריכים לצאת עוד חמש דקות״.
״מצטער, היונג, קמתי קצת מאוחר״ גונגקוק פתח כהרגלו את דלת המקרר ואז זיכרון השיחה אתמול הכה בו והוא התכווץ.
הוא סגר את המקרר בחזרה והסתובב אל גין שהביט בו במבט שואל.
״אני אוכל אחרי האימון. אני עדיין לא רעב״ הוא הסביר.
גין הנהן ״בסדר, אז תתארגן ליציאה, אנחנו תכף יוצאים״.
גונגקוק נד בראשו ויצא מהמטבח.

הוא התיישב על הספה בסלון ופתח את אפליקציית גוגל.
אצבעותיו ריחפו על המקלדת.
׳איך לרדת במשקל בדרך המהירה ביותר׳.
תוכניות דיאטה שונות צצו לפניו. מבטיחות ירידה מהירה במשקל.
הוא גלל במהירות, שום דבר לא נראה אפקטיבי.
אולי צריך להפסיק לאכול לחלוטין? ככה יורדים הכי מהר, לא?
קולו של גין החזיר אותו אל המציאות והוא התרומם מהספה,
יוצא לכיוון הרכב.
הוא התיישב במושב האחורי בין טאהיונג לגימין. הוא הרגיש כל כך עייף והשעה הייתה רק 9 בבוקר.
איך הוא ישרוד 3 שעות של אימון?

סונד הו ביקש ממנו להישאר אחרי כולם.
הוא חיכה שאחרון המממברים יסגור אחריו את הדלת ופנה לגונגקוק ״בוא איתי״.
גונגקוק בלע את רוקו.
הוא פסע אחרי סונד הו אל המשרד.
סונד הו הוציא משקל מהמגירה וגונגקוק פער את עיניו.
״עלה״ פקד סונד הו.
״אני באמת מעדיף שלא״ גונגקוק הרגיש חוסר נעימות.
״אתה חושב שזה מעניין אותי? עלה, אמרתי!״ קולו של סונד הו עלה וגונגקוק רעד.
הוא עלה בחשש על המשקל, מפחד להביט מטה.

״62!״ קולו של סונד הו רעם באוזנו ״ 62!״
״אני גבוה״ גונגקוק התכווץ ״זה משקל נורמלי לגובה שלי, לא״?
״נורמלי איפה בדיוק?״ סונד הו פסע אל עבר השולחן והתיישב מאחוריו.
״שב״ הוא פקד.
גונגקוק התיישב ונשך את שפתיו, מפחד ממה שסונד הו ילך לומר.
״אני רוצה שתרד ל60 עד סוף החודש״.
״אבל... סוף החודש זה בסוף השבוע הבא״ גונגקוק אמר בשקט.
״אני יודע. ואפילו נתתי לך יותר מידיי זמן.״
״אני לא חושב שזה אפשרי״ מלמל גונגקוק ״אני.... אי אפשר לרדת 2 קילו בכזאת מהירות״.
״אפשר״ קולו של סונד הו היה הרסני, ארסי, מלא רוע.
גונגקוק הרים עיניים חוששות אל עיניו של סונד הו.
״אל תאכזב אותי. זה לא יגמר טוב״.

*******
״אתה בא לאכול?״ הוסוק הופיע בפתח החדר וגרם לו להרים את עיניו ממסך הטלפון.
״אכלתי בחוץ, היונג, תודה״ גונגקוק אמר בקול שקט.
״בסדר, אני אשאיר לך מנה במקרר אם תרצה אחר כך״.
״תודה, היונג״.

גונגקוק התרומם ונעל את דלת החדר.
הוא הוציא מהשידה שלצד המיטה מחברת קטנה.
הרבה גולשים באינטרנט אמרו שהכי טוב זה לנהל יומן אוכל, ככה אפשר לדעת בדיוק מה אוכלים.
גונגקוק התחיל לכתוב.
בוקר: כלום
צהריים: כלום
ערב: כלום.
מצוין, גונגקוק. זאת התקדמות.

הוא חשש כל כך לא לרדת או לא לרדת מספיק.
מי יודע מה סונד הו יעשה.
גונגקוק הוציא ממגירת הציור שלו חוברת ועיפרון.
הוא החל לצייר בשקט, נופים, אנשים, חפצים.
הזמן היה עובר מהר כשהוא צייר. זה היה רק הוא וכלי הציור, אצבעותיו היו מרחפות בקלילות מעל הדף, מעניקות חיים לצבע הלבן שעליו.
הוא הניח לבסוף את בלוק הציור והוציא את הטלפון שלו מהמטען.
לא היו לו הודעות חדשות וזה לא היה מפתיע בהתחשב בעובדה שהאנשים היחידים שהוא דיבר איתם היו הממברים והוריו.

השעון הצביע על 00:23 וזה אומר שעבר יום שלם מאז שהוא התחיל את הדיאטה.
הוא לא אכל כלום.
אז למה זה הרגיש שהוא לא עשה מספיק?

בוקר: כלום
צהריים: כלום
ערב: כלום.

בוקר: כלום
צהריים:
ערב:

גונגקוק כתב ביד רועדת. הוא הרגיש כל כך חלש.
הוא ירד אל הקומה למטה והביט בכאב בממברים הצוחקים סביב שולחן האוכל.
הוא היה כל כך רעב.
׳ארוחה אחת לא תגרום לי להשמין׳ הוא הרהר ׳אני אתחזק ואוכל לרוץ אחר כך׳.
הוא נכנס אל המטבח.
״אתה יושב איתנו, קוקי?״ שאל גין.
גונגקוק הנהן והתיישב במקום הפנוי לצד יונגי.
גין הושיט לו את קערת האורז וגונגקוק מילא מנה קטנה.
״אתה בדיאטה או משהו?״ צחק גימין ״ממתי אתה אוכל כל כך קצת?״
זה כאב.
גימין באמת חושב שהוא אוכל כל כך הרבה?
״ביומיים האחרונים שלא אכלת איתנו נשאר חצי סיר״.
הוא לא שמע מי אמר את המשפט הזה, עיניו התמלאו דמעות.
הוא מצמץ במהירות על מנת לסלק אותם והתחיל לאכול את האורז.
כף אחת.
שתיים.
שלוש.
מספיק.
הוא התרומם מהשולחן ורוקן את שאר הצלחת בפח.
הוא מלמל תודה אל עבר גין ועלה אל חדרו.
הדמעות פרצו הרבה לפני שפניו פגעו בכרית.
הממברים באמת חושבים שהוא אוכל כל כך הרבה?
אז הוא באמת כזה שמן כמו שסונד הו אמר?