פרק 8

121 19 14
                                    

נקודת מבט גין:
״שוב?״ קולי התרומם בבהלה ״מה זאת אומרת?״
״גונגקוק פוגע בעצמו״ הוא לחש ״כבר תקופה״.
״מה זאת אומרת?״
יונגי משך אותי מחוץ לחדר והביט בעיניי במבט כאוב ״הוא חותך את עצמו ומרעיב את עצמו. היום בבוקר גיליתי וניסיתי כמה פעמים לדבר איתו אבל כל פעם צץ משהו ולא יכולנו לקיים שיחה״.
הרגשתי דמעות עולות בעיניי.
גונגקוק מרעיב את עצמו?
״אתה יודע מה קרה?״ שאלתי בלחש.
הוא נד בראשו לשלילה.
״ננסה לדבר איתו״ אמרתי בשקט ונכנסתי אל תוך החדר.
יונגי סגר את הדלת אחריו והתיישב על הכורסא שליד שולחן העבודה. התיישבתי על הכיסא והדלקתי את האור בחדר.
״גונגקוק״ אמרתי ״אנחנו צריכים לדבר״.
״לכו מפה״ קולו היה מרוסק ״תעזבו אותי בשקט״.
״לא״ קולי היה גבוה ״תשב, בבקשה, אנחנו רוצים שתסביר לנו מה קורה איתך״.

הוא התחפר עמוק יותר בשמיכה שלו.
״אני לא רוצה לדבר״ קולו היה חנוק מבכי ״בבקשה , תלכו״.
״גונגקוקי, אנחנו רוצים לעזור לך״ אמר יונגי ״אבל אנחנו לא יכולים לעזור אם אתה לא מדבר איתנו״.
״אני לא צריך עזרה״.
החלפתי מבט עם יונגי.
״גונגקוקי.... יונגי סיפר לי מה קורה. אני יותר ממודאג כרגע. אני לא יכול פשוט לעזוב אותך עם עצמך כרגע. אתה צריך לקבל עזרה״.
הוא לא ענה.
״אתה יכול לדבר איתנו״ יונגי הוסיף ״אנחנו מבטיחים לטפל בזה. מי שלא יהיה זה שפגע בך הוא ישלם עד סוף חייו על מה שעשה לך, אני מבטיח.״
גונגקוק התיישב.
עיניו היו אדומות, דמעות זולגות בחופשיות על פניו.
״אין שום דבר שאתם יכולים לעשות״ הוא אמר.
״בטח שכן. מי פגע בך?״
הוא לא הגיב.
״אתה צריך לספר לנו מי זה״.
״אף אחד לא פגע בי״ הוא מלמל ״אתם סתם חושבים יותר מידיי.״
״אתה פוגע בעצמך... למה?״
״כי אני שונא את הגוף שלי״.
נשכתי את שפתיי בכאב ״ולמה אתה מרעיב את עצמך?״
״כי אני שונא את הגוף שלי״.
״גונגקוק... אלוהים... אתה הנער הכי יפה בעולם, אתה יודע את זה, נכון? אתה לא צריך לשנות בעצמך שום דבר״.
הוא גיחך במרירות.
״לא כולם חושבים כמוך, היונג״.
״לא כולם חייבים לחשוב כמוני. אני אוהב אותך , ההורים שלך, כל הממברים, בבקשה אל תכאיב לעצמך יותר״.
הוא שתק.
״אתה יכול להראות לי?״ שאלתי ברוך.
הוא נד בראשו לשלילה ״לא צריך״.
״אני רוצה לוודא שהם לא עמוקים״.
״יונגי היה איתי כשקיבלתי תפרים בבוקר״ הוא אמר.
בלעתי את רוקי בכאב.
״מאז הבוקר.... ״ יונגי התרומם והתקרב אל גונגקוק ״פגעת בעצמך שוב?״
גונגקוק משך בכתפיו ״למה לי? בדיוק עשיתי תפרים״.
יונגי המהם ״תראה לי את הידיים שלך״.
״היונ-״
״עכשיו״ קולו של יונגי היה תקיף.
גונגקוק התכווץ.
״פגעת בעצמך שוב?״
״מה אתם רוצים ממני?״ דמעות זלגו על פניו של הצעיר ״מה אכפת לכם אם אני פוגע בעצמי?״
״כי אנחנו אוהבים אותך, גונגקוק. אכפת לנו ממך״ אמרתי ״ויש עוד כל כך הרבה אנשים שאכפת להם״.
הוא נשכב חזרה במיטה.
״גונגקוק, אל תכריח אותי להוריד לך את החולצה בכוח. תראה לי את הידיים שלך, עכשיו!״ דרש יונגי.
גונגקוק הפשיל את שרוולי החולצה ברעד והלב שלי נפל.
מה הוא עשה לעצמו?
מי לאלף עזאזל גרם לו להגיע למצב כזה?
לא הייתה אפילו פיסת עור אחת ביד שלו שלא הופיעה עליה צלקת או חתך חדש.
כמה זמן הוא כבר עושה את זה שהיד שלו מלאה בחתכים ככה?
״זה גם עמוק״ קולו של יונגי נשבר.
״זה יעבור,הדם נעצר״ מלמל גונגקוק.
״לקחתי לך את כל הסכינים. במה בדיוק השתמשת?״
״לא לקחת את כולם.״
״אז תביא לי את כולם. עכשיו״.
״אל תטרח, היונג, אני תמיד יכול לקנות חדשים״.
״אתה לא״ קולו של יונגי היה נמוך ״כי אנחנו נשים עליך 7 עיניים מעכשיו. אתה לא נשאר דקה אחת לבד״.
״אתם לא יכולים לעשות את זה״ המאקנה הצעיר מחה ״אין לכם שום זכות״.
״זה אומר שתאכל איתנו 3 ארוחות ביום״ אמרתי בשקט ״כל יום״.
הוא התרומם מהמיטה וסידר את חולצתו חזרה ״אל תגידו לי מה לעשות״.
״גונגקוק, זה ברור לך שאתה הצעיר כאן, נכון?״
״אתם לא ההורים שלי. אתם לא יכולים להכריח אותי לעשות דברים״.
״אולי באמת ההורים שלך יכריחו אותך״ יונגי שילב את ידיו חזהו.
גונגקוק קפא ״אל תדברו איתם. בבקשה. אני לא רוצה להכאיב להם״.
״אז אתה צריך לשתף איתנו פעולה. אתה צריך להחלים״.
״בסדר״ הוא הנהן במהירות ״בסדר.״

גונגקוק מסר לידיו של יונגי כמה סכינים קטנים.
ליתר ביטחון בדקנו בכל מקום אפשרי בחדר שלו אם יש נוספים.
״אני יוצא לרוץ, בסדר?״ קולו היה שקט, שבור.
״לא״.
הוא הביט בי בהפתעה ״היונג, אני אוהב לרוץ״.
״אני לא מסכים שתעשה פעילות גופנית, גונגקוק, אתה לא צריך לרדת במשקל״.
״אני לא עושה את זה כדי לרדת במשקל. אני עושה את זה כי אני אוהב״ הוא אמר בשקט, מתחנן.
נאנחתי.
״חצי שעה, גונגקוק. אם אתה לא בבית תוך חצי שעה אתה תאכל 2 מנות לארוחת ערב״.
הוא הצטמרר ונד בראשו לכיווני.
״ברצינות״ רטן יונגי לאחר שגוגנקוק יצא ״היונג, זה לא אפשרי. איך נשמור עליו כל הזמן מעצמו?״
״נדאג שהוא יאכל, נשים עליו עין ונבדוק את הידיים שלו כל יום״ אמרתי.
״הוא צריך עזרה, היונג, נפשית״.
הנהנתי בכאב ״אני יודע. אבל אני לא יודע בדיוק ממה הוא סובל״.
״יש לו הפרעות אכילה בוודאות״ אמר יונגי ״פגיעה עצמית. התקפי חרדה?״ הוא הביט בי במבט שואל.
״אני לא בטוח אם זה היה התקף חרדה מה שקרה מקודם״ אמרתי.
״היונג, הוא לא הצליח לנשום״.
כאב לי הלב על הילד היפה הזה. הוא לא צריך לסבול כל כך הרבה. הוא לא צריך להכאיב לעצמו.
אני מסוגל לשבור לחתיכות את הבן זונה שעשה לו את זה.
אני לא מקנא בו ברגע שאגלה מי זה.

***********
נקודת מבט גונגקוק:
נסעתי אל הסטודיו.
יש פה חדר שקט. אני אוכל להיות קצת עם עצמי.
התיישבתי על הרצפה וסגרתי אחריי את הדלת.
הדמעות פרצו עכשיו באופן חופשי.
כאב לי כל כך.
בלב,
ביד,
ואז שוב בלב.
ואז שניהם ביחד.
הוצאתי ביד רועדת את חתיכת הסכין הקטנה שהחבאתי בנעל והנחתי על מפרק היד.
בהיתי בה.
יונגי וגין ישימו לב אם אעשה כמה חדשים?
הרי אין סיכוי שהם ספרו בדיוק כמה יש לי, נכון?
פחדתי.
פעם ראשונה שפחדתי מההיונגים שלי.
לא ידעתי מה יהיו ההשלכות אם הם יגלו שפגעתי בעצמי שוב.
את האמת, קצת הוקל לי.
זה היה כל כך כבד לסחוב את זה לבד. אבל עכשיו הם יודעים ולא ידעתי לומר אם זה דבר טוב או לא.

סובבתי את הסכין על היד, נוגעת לא נוגעת.
אני חייב.
אבל אני לא יכול.
המשפט שהדהד לי בראש גרם לי לקפל את עצמי לשניים.
׳תמיד אפשר לחתוך במקום אחר׳.
התחלתי לבכות שוב.
לא רציתי , אלוהים, באמת שלא רציתי.
לא רציתי להרוס את הגוף שננת לי.
לא רציתי להשחית אותו עם כל כך הרבה צלקות.
אבל הנפש שלי קרועה. אלוהים, קרועה.
אני רק רוצה להרגיש טוב יותר.
אז העברתי את הסכין על הירך, נותן לדמעות שלי להתערבב עם הדם.
זה כאב.
זה כאב כמו שיט.
אבל אני?
הרגשתי טוב יותר.

perfect Where stories live. Discover now