perfect

פרק 10

נקודת מבט גונגקוק:
נאמגון איים שהוא ישבור את הדלת.
שמעתי את קולותיהם של הממברים מחוץ לדלת.
התחלתי לבכות.
כאב לי.
כל כך.
בגוף,
בנפש.
פתחתי את הארונות במהירות, מתחנן בלי קול שמישהו שכח פה איזה סכין גילוח.
לא חשבתי הרבה ברגע שמצאתי אחת.
העברתי אותה בחדות על זרועי.
פעם
פעמיים שלוש.
לא יכולתי להפסיק.
לא רציתי להפסיק.
רק רציתי לעצור את הכאב המטורף הזה שמילא את הלב שלי.
באיזה שהוא שלב צנחתי לרצפה, מטושטש.
הרגשתי שלווה,
שקט.
יכולתי להרגיש בקצות אצבעותיי את העננים. לראות את השקט האינסופי שממלא אותי מכל עבר.
עצמתי את עיניי,
נכנע לחשכה.

נקודת מבט נאמגון:
הלב שלי נעצר כשראיתי אותו.
אלוהים.....
צעקתו של יונגי הוציאה אותי מהשוק.
כרעתי לצד הנער המעולף במהירות.
״הוסוק, תביא לי ערכת עזרה ראשונה, מהר.״
הוא יצא בריצה מחדר האמבטיה.
הרמתי את ראשו של גונגקוק בזהירות וקרעתי את חולצתו מגופו.
הוסוק חזר במהירות  עם ערכת העזרה הראשונה והניח לצידי.
לחצתי על החתכים העמוקים יותר בעזרת גזה, מנסה לעצור את הדם.
״טאהיונג, תניע את הרכב, גימין, תתקשר לס׳גין. תגיד לו שיפגוש אותנו בבית חולים״.
הבטתי בהוסוק ויונגי החיוורים שלצידי.
״תעזרו לי לקחת אותו לרכב״.
גונגקוק התעורר כשהורדנו אותו במדרגות, הוא ניסה לדבר אבל השתקתי אותו במבט.
הוא לא אמר כלום במשך כל הנסיעה.
אף אחד לא אמר כלום.

סג׳ין דאג לפנות לנו את שטח בית החולים. בלי כתבים, בלי מצלמות.
זה הדבר האחרון שגונגקוק צריך עכשיו.
הכניסו אותו במהירות אל חדר הטיפולים, שמעתי שאחת האחיות אומרת שהוא יצטרך לקבל עירוי דם.
מה קרה פה הרגע?

לא האמנתי כשגין התקשר ואמר לי לבדוק שגונגקוק אוכל כי הוא מרעיב את עצמו.
עוד יותר לא האמנתי כשנכנסתי לחדר האמבטיה ומצאתי אותו עם ורידים חתוכים.
הוא ניסה להתאבד?
מה קרה פה?
הרגשתי שאני מאבד את השפיות שלי.
איך זה קרה מתחת לאף שלי? איך הוא פגע בעצמו כל כך הרבה זמן ולא שמתי לב?
ומה לעזזאזל כל הסימנים הכחולים על הגוף שלו?
מישהו הרביץ לו?
מישהו פוגע בו?

הבטתי בחברי הלהקה שכססו את ציפורניהם.
יונגי התיישב לצידי לפתע, מבט מלא אשמה על פניו.
״אני מצטער שלא סיפרתי קודם״ הוא לחש.
״ידעת??״ אני לא חושב שאי פעם הקול שלי היה גבוה כל כך.
״כן... כאילו, אני יודע שהוא פוגע בעצמו אבל לא חשבתי שיש לו כוונות כאלה״ קולו היה נמוך ״גיליתי רק אתמול בבוקר״.
״איך גין יודע?״
״סיפרתי לו״.
נשכתי את שפתיי בכעס. לא האמנתי שזה קרה באותו בית שגרתי בו.
״יונגי אתה מבין שהוא פאקינג ניסה להתאבד עכשיו?״
״אני לא יודע אם זה היה נסיון התאבדות, היונג״ הוא הרים אליי עיניים כאובות ״אולי הוא רק התכוון לפגוע בעצמו, לא בצורה אובדנית״.
״זה לא פאקינג משנה״ מילותיי התלקחו בכעס ״היית צריך לספר לי. הייתם צריכים לספר לי. זה לא דבר שאפשר פשוט לשמור בשקט״.
הוא הנהן ״אני יודע, היונג, תאמין לי שאני אוכל את עצמי״.