perfect

פרק 5

נקודת מבט גונגקוק:
לא הצלחתי לישון. הלב שלי כאב מידיי.
איך בכלל אפשר להרגיש כאב בנפש?
זה הרגיש לא אמיתי. זה הרגיש כל כך מזויף.
צבטתי את עצמי בנסיון להבין אם אני חולם. אבל לא. הכאב היה אמיתי.
כאב.
אפשר לגרום לו להיעלם?
התרוממתי מהמיטה בשקט ופסעתי אל עבר הארון שלי.
פתחתי אותו בתנופה, מביט בחוסר עניין בתכולתו.
את עיניי צדה קופסא קטנה והרגשתי שאני קופא.
זה לא הגיוני לחשוב ככה נכון? זה לא הגיוני לרצות להעביר כאב נפשי לכאב פיזי.
אולי ככה אני אצליח להרגיש פחות, הרהרתי.
שברתי את המחדד, מנקה היטב את שאריות הצבע ממנו.
הנחתי אותו בהיסוס על זרועי.
רעדתי.
לא הייתי מסוגל.
רציתי להרגיש הקלה. רציתי לראות את הרגש על הגוף שלי. זה היה מפחיד מיידי אבל.
הנחתי את סכין המחדד השבור תחת הכרית והתעטפתי היטב בשמיכה, נותן לדמעות החמות לזלוג מלחיי אל הכרית.

******
״בוקר טוב, גונגקוקי, ישנת טוב?״ גין הרים אליי עיניים מחייכות מעל כוס הקפה שלו.
״כן, היונג, תודה״ הנחתי כוס תחת מכונת הקפה ולחצתי על הכפתור.
התיישבתי מולו עם כוס הקפה ובהיתי בה, מערבב אותה קלות.
״נכנסתי לחדר שלך אתמול בלילה, ראיתי שהיו לך דמעות על הפנים״ אמר גין בשקט.
קמצתי את ידיי לאגרופים תחת השולחן.
״מה קרה?״
״סתם סיוט״ מלמלתי.
״סיוט?״ שמעתי את קולו של נאמגון מעליי ״היה לך סיוט בלילה, גונגקוק אה?״
בלעתי את רוקי ונדתי בראשי.
״על מה הוא היה?״
לא עניתי. על מה הוא היה?
״תספר לנו, גונגקוק״ לחץ גין.
הרגשתי דמעות עולות בעיניי והשפלתי את ראשי.
״אין סיבה להיות נבוך בגלל סיוט. אתה יכול לדבר איתנו״ הוסיף נאמגון.
אוקיי.
מספיק.
קמתי מהשולחן ורצתי אל עבר המדרגות, מתעלם מקולותיהם הקוראים לי.
נתקלתי בהוסוק שיצא בדיוק מחדר האמבטיה.
״או, קוקי, בוקר טוב. רגע.... מה? למה אתה בוכה?״
התעלמתי ממנו ונכנסתי אל חדרי, נועל את הדלת.
״גונגקוק, תדבר איתי. מה לא בסדר?״ שמעתי את קולו המופתע של הוסוק מעבר לדלת ״אף פעם לא ראיתי אותך ככה״.
״זה שום דבר, היונג. תעזוב אותי בשקט״ קולי היה רם. כאב לי שדיברתי אליו בצורה כזאת אבל פשוט הייתי צריך להיות לבד.
שיעזבו אותי כולם בשקט.
נכנסתי אל המיטה , הנחתי את ידי תחת הכרית ואצבעותיי מיששו את החפץ הקר.
״לא, גונגקוק״ יכולתי לשמוע את קולותיהם של ההיונגים שלי.
התעלמתי.
העברתי את החפץ החד על זרועי.
פעם.
שתיים.
שלוש.
עשרה חתכים מדממים על זרועי.
אוי, אלוהים , מה עשיתי?
הבטתי בפניקה בדם שטפטף על הרצפה.
מה עשיתי? קפצתי בבהלה ורצתי אל חדר האמבטיה.
מיהרתי לשטוף את היד, להצמיד מטלית לחה אל החתכים ולנסות לעצור את הדם.
זה לקח כרבע שעה ולאחר שניקיתי את כל הבלאגן אחריי, חזרתי אל חדרי.
לבשתי קפוצ׳ון רחב וניקיתי את הדם מהרצפה.
הרגשתי הרבה יותר טוב.

נקודת מבט הוסוק:
מה זה היה עכשיו?
ירדתי במהירות אל המטבח, מביט בגין ונאמגון שישבו שם ודיברו בשקט.
״מה לעזזאל קרה לגונגקוק? אף פעם לא ראיתי אותו בוכה ככה!״ תקפתי אותם ״אמרתם לו משהו? מה לעזאאל עשיתם לו?״
״תשמור על השפה שלך״ גין הביט בי בכעס.
״לעזזאל עם זה. ראיתי אותו בוכה! מה קרה לו?״
״אני חושב שלחצנו עליו יותר מידיי לספר לנו על הסיוט שלו, נראה לי הוא לא רצה לדבר ופשוט עזב״.
סיוט?
התיישבתי ליד השולחן ונאנחתי.

הבטנו בתדהמה ומעט חרדה במאקנה הצעיר שנכנס אל המטבח, עיניו אדומות וסימני בכי על פניו.
הוא לקח בקבוק מים מהמקרר בלי לומר מילה.
בלי להביט בנו אפילו.
הוא יצא מהבית בטריקת דלת שקטה שצלצלה באוזניי דקות ארוכות.
החלפתי מבטים עם ההיונגים המבוגרים.
למה גונגקוק מתנהג ככה?

נקודת מבט גונגקוק:
חבשתי את זרועי בזהירות, החתכים הפעם היו עמוקים מתמיד והתחבושת התמלאה בדם במהירות.
חשקתי שיניים בכאב ולבשתי קפוצ׳ון שחור. שלא יראו את הדם.
ירדתי אל הקומה למטה.
הבית ריק.
כל הממברים הלכו לסידורים שונים והיה לי את הבית לעצמי.
מזגתי לי כוס מים ונעמדתי ליד השיש, בוהה בטיפות המים החלשות שנפלו מהברז אל הכיור.
טעיתי, כנראה.
שמעתי צעדים מאחוריי והבטתי בהפתעה ביונגי שהתקרב אליי.
שיט.
אני די בטוח שהעינים שלי עדיין אדומות.
״גונגקוק אה״ קולו היה רך.
הוא הניח את ידו על זרועי העליונה ופתח את פיו לומר משהו.
״אאוץ״ הכאב הכה בי בגלים בלתי נסבלים. הרגשתי איך הפצע נפתח שוב, מכתים את הקפוצון בדם.
הוא הביט בי, לא יודע איך להגיב לתגובה שלי.
״גונגקוק... מה זה?  תוריד את החולצה שלך עכשיו. אתה פצוע? תוריד את הקפוצון שאני אוכל לבדוק״ הוא ביקש בקשיחות.
שיט.
״לא, היונג. אני בסדר. אתה רק הפחדת אותי״.
הוא זיהה את החרדה בקולי.
״תוכיח את זה. תוריד את הקפוצון.״
״כבר אמרתי לך, היונג. הכל בסדר, אני בסדר״.
״או, באמת?״ הוא הניח את ידו שוב על זרועי העליונה ואני התכווצתי בכאב.
הוא הראה לי את ידו, דם עליה.
פלטתי אנקת כאב והוא בהה בידו המוכתמת ואז הרים אליי עינים מודאגות.
״גונגקוק! תוריד את הקפוצון המזדיין עכשיו לפני שאני אוריד אותו!״.
עקפתי אותו בריצה אל עבר המדרגות. הייתי חייב לברוח, להרגיש את המתכת הקרה על ידי שוב.
זה הדבר היחיד שמרגיע אותי.
הנחתי את רגלי על המדרגה הראשונה כשיונגי משך אותי.
הוא גרר אותי אל הספה והושיב אותי עליה.
הייתי חלש מידיי להיאבק ועד מהרה הייתי ללא חולצה מולו, דמעות רותחות על פניי בזמן שהדם שלי מטפטף על הרצפה.

המבט שלו.
אלוהים.
הוא היה מלא כאב.
״גונגקוקי..... למה?״ קולו היה רך ״מה לא בסדר?״
הכל לא בסדר.
שום דבר לא פאקינג בסדר.
״למה אתה פוגע בעצמך?״ עיניו הביטו שוב על החתכים שעל ידיי, משוטטות במבט מלא כאב.
״אני....״ הרגשתי את הדמעות חונקות את גרוני.
״כמה זמן?״ הוא לחש בשאלה ״איך לא שמתי לב? איך לא סיפרת לנו?״
״כי הכל בסדר״ לחשתי גם אני ״זה סתם שטותי״.
״זה לא שטותי!״ הוא הצביע בכעס על הדם שהכתים את הרצפה ״זה פאקינג עמוק״.
לא הגבתי.
״בוא, אתה צריך לתפור את זה״.
״לא היונג״ נשכתי את שפתיי בפניקה ״זה בסדר. אני רק אלך לישון ו-״
״אל תתווכח איתי״ קולו היה חד ״תישאר פה. אני אלך להביא לך בגדים נקיים״.
השפלתי את עיניי וישבתי בשקט, נותן לדמעות לזלוג בחופשיות.
הוא חזר עד מהרה ועזר לי ללבוש את הקפוצון המוכתם ולשים נעליים.
הוא לקח בשקית בגדים נקיים והושיט לי את ידו ״בוא״.
נכנסתי אל הרכב בשקט.
הוא התחיל לנסוע, עיניו על הכביש. מבטו בלתי ניתן לקריאה.
״אתה כועס, היונג?״ לחשתי.
״אתה צריך עזרה, גונגקוק. זה לא בסדר. למה לא סיפרת לנו?״
״כי זה סתם״.
״זה לא פאקינג סתם. אתה פוגע בעצמך. מה קרה? מי פגע בך״?
השענתי את ראשי על החלון ועצמתי את עיניי.
אחרי כמה נסיונות הוא התייאש מלדובב אותי והמשכנו לנסוע בדממה.
דממה כואבת.
חותכת.
דממה שלא רציתי בה.
דממה שגרמה לי לא להצליח לחשוב על שום דבר אחר מלבד המתכת על עורי.