perfect

פרק 15

נקודת מבט יונגי:
״עשיתם מה?״ צרחתי.
הם הביטו בי במבט לא מבין.
״באיזה פאקינג קטע? באיזה פאקינג קטע חשבתם שזה בסדר לעשות את זה?״
״הוא לא אכל 5 ימים״ מלמל נאמגון בחוסר אונים ״מה יכולנו לעשות?״
״לא פאקינג להאכיל אותו בכוח!״ זעמתי ״אין לכם טיפת שכל בקודקוד?״
״יונגי, מה אנחנו יכולים לעשות? הוא לא פאקינג רוצה לטפל בעצמו״ צעק נאמגון חזרה.
״פשוט הכרחתם אותו לאכול והשארתם אותו לבד בבית? אתם שפויים?״
״הוא לא יפגע בעצמו. לקחנו לו את כל הסכינים״.
״אתה נורמלי?״ גרוני כאב מלצעוק ״אתם פשוט..... פאק..... אני לא מאמין״.

התקשרתי אליו.
הוא לא ענה.
כמובן שהוא לא יענה.
לא רציתי לחשוב בכלל מה עובר לו בראש כרגע.
ילד מסכן.
הם לא יודעים שהדבר האחרון שעושים במצב כזה זה להכריח מישהו לאכול?
נכון, המצב שלו מסוכן, אבל הוא כל כך פגיע, הוא במצב כל כך רגיש, הכרחה זאת האופציה האחרונה.
האחרונה.

נסעתי הביתה.
עליתי בריצה אל חדרו.
הוא ישן.
סימני הדמעות על פניו שברו לי את הלב.

נכנסתי אל חדרו שוב לאחר שעתיים.
הוא צייר על קנבס קטן והאזין למוזיקה באוזניות.
ליטפתי את כתפו ברוך.
הוא הסתובב אליי והוריד את האוזניות.
״היי, היונג״ הוא אמר בשקט.
״היי״ התיישבתי מולו ״אנחנו יכולים לדבר?״
הוא הנהן ועזב את המכחול , מניח אותו על חתיכת נייר.

״נאמגון וגין סיפרו לי מה קרה בצהריים״ אמרתי בשקט.
הוא בלע את רוקו והבעה כואבת עברה על פניו.
״אני מצטער, אמרתי להם לא לעשות את זה שוב״.
הוא הרים אליי מבט מופתע ״אתם לא תכריחו אותי לאכול יותר?״
״זה לא מה שאמרתי״ ריככתי את קולי , מנסה להראות לו תמיכה.
״אתה יכול להבין כמה המצב שלך חמור, נכון? אני לא יודע כמה אתה שוקל אבל לפי מה שראיתי אתה בתת משקל קיצוני, גונגקוק. אני דואג לך בטירוף״.
הוא השפיל את עיניו.
״אני יודע שעברת חוויה טראומטית מטורפת, אני כל כך מצטער שעברת את זה, אין לך מושג כמה כואב לי בלב עליך״.
הוא התחיל לבכות, בלי קול, רק דמעות חרישיות על פניו.
״אני מבטיח לעשות הכל כדי לגרום לך להרגיש טוב יותר, אני מבטיח״ הדמעות זלגו עכשיו גם על פניי ״אני מבטיח, גונגקוקי״.
״מה אם אני אף פעם לא אהיה בסדר?״ הוא לחש.
״אני מבטיח שתהיה, זה יקח זמן, אבל זה יקרה בסוף״.
״אני לא חושב שזה יקרה״.
״אתה צריך לנסות״.
הוא הרים אליי את עיניו ״יש לי אנורקסיה, היונג״.
״אני יודע״ לחשתי.
״למה הם לא מבינים?״
״הם מפוחדים מאוד״ אמרתי ברוך ״אנחנו כולנו דואגים לך ולא יודעים מה לעשות״.

הוא שתק.

״גונגקוק״ שאלתי ברוך ״פגעת בעצמך אחרי שזה קרה?״
״הלכתי לישון״.
״באמת?״
הוא הנהן.
״אתה יכול להראות לי את הידיים שלך?״
״לא״ הוא לחש.
״אז כן פגעת בעצמך?״
הוא לא ענה.
״כמה זה עמוק?״
״אני לא רוצה לדבר על זה״ הוא הביט בי בעיניים כעוסות ״אני יכול לחזור לצייר?״
״יש כמה דברים שאנחנו צריכים לעשות לפני״ אמרתי.
״כמו מה?״