perfect

פרק 14

נקודת מבט גונגקוק:
לא רציתי לצאת מהמיטה.
לא רציתי להתמודד עם העולם.
אמא לא ביקשה שאקום למרות ששנינו ידענו שאני צריך לצאת לדרך עוד חצי שעה.
כמה זה יהיה נורא אם אשאר פה עוד כמה ימים? מוגן בבית הילדות שלי, קבור מתחת למצעים?
נקישה עדינה על הדלת נשמעה ולאחר מכן אימי נכנסה.
״קוקי?״ קולה היה רך.
הרמתי ראש מהכרית. מביט בה בעיניים ריקות.
״אתה רוצה להישאר כאן?״
רציתי לצרוח שכן אבל ידעתי שזה לא תלוי בי.
״אני חייב לחזור״ אמרתי בעצב ״הממברים דחו הכל בכמה ימים בגללי ואנחנו באיחור מטורף באימונים״.
״אתה חושב שאתה מרגיש טוב יותר?״
הרגשתי גרוע יותר, אם זה אפשרי בכלל.
הנהנתי.
היא חייכה.
״אלך להכין לך אוכל לדרך. אתה רוצה קפה לעכשיו?״
״כן, תודה״ לחשתי.

נכנסתי אל המטבח בדיוק כשהמים סיימו לרתוח.
אמא תמיד התעקשה להכין לי את האוכל והשתיה. אולי זה קטע כזה של אימהות לבני זקונים.
היא הניחה מולי כוס קפה ונשקה לראשי ״אתה רוצה משהו לאכול עם זה?״
לא.
לא רציתי.
אבל היא נראתה כל כך עצובה.
״נשאר מהעוגת קינמון?״
היא חייכה חיוך מאושר.
אכלתי בשקט, ללא חשק אבל דחפתי עוד ועוד חתיכות לפה.
אני אמצא דרך להקיא את זה אחר כך.
היא נראתה שמחה.
זה כל מה שהיה לי חשוב.

״תתקשר אליי, עשר פעמים ביום״ היא אמרה כשעמדתי בדלת הכניסה ״ותדאג לבריאות שלך״.
״בסדר, אמא״.
״קוקי, אל תפגע בעצמך יותר, בסדר? אני אוהבת אותך אני לא רוצה שיקרה לך שום דבר״.
הנהנתי.
אני לא יכול להבטיח.
היא עטפה אותי בחיבוק. הרגשתי את הדמעות עולות ולא עצרתי אותם.
״אתה תהיה בסדר״ היא לחשה ״אני מבטיחה. זה עניין של זמן, אבל אתה תהיה בסדר״.
רציתי להאמין לה.
אבל זה נראה כל כך תלוש מהמציאות כרגע.

************
״גונגקוק״.
רציתי לצרוח על נאמגון שיעזוב אותי בשקט.
במקום זה רק פתחתי את הדלת בפנים מתוסכלות ״מה?״
״אתה צריך לאכול״.
משכתי בכתפיי.
הוא נכנס אחריי אל החדר.
״אתה צריך לאכול, אתה לא יכול להמשיך להתאמן בלי להכניס אוכל לגוף שלך. אתה תתמוטט״.
״אני בסדר״ רטנתי.
הוא שילב את ידיו על חזהו.
״הגיעו התוצאות של בדיקות הדם?״
הוא הכריח אותי לעשות לפני יומיים, לאחר שהתעלפתי.
״לא בדקתי״.
״תבדוק עכשיו.״
נכנסתי אל אתר המרפאה עם שם המשתמש שלי.
התוצאות הגיעו וגרמו לי להחוויר.
הוא לקח את הטלפון מידי.
״גונגקוק!״ הוא היה נסער ״המוגלובין שלך פאקינג 7! אתה יודע איזה מסוכן זה?״
משכתי בכתפיי והתיישבתי על המיטה.
״זה אומר שאתה צריך לקבל עירוי, אתה יודע?״
״היונג, די״.
״אל תגיד לי די״ הוא כעס ״תקבע תור, עכשיו, לזמן הכי קרוב שאפשר״.
נשכבתי חזרה על המיטה, מתעלם מנוכחותו.
״סג׳ין רוצה לדבר איתך, הוא ביקש כשתהיה פנוי תסע אליו למשרד״.
״על מה הוא רוצה לדבר?״ תהיתי.
נאמגון משך בכתפיו.

סג׳ין סימן לי באצבעו להיכנס.
התיישבתי על הכסא מולו וחיכיתי שיסיים את שיחת הטלפון שלו.
״איך אתה מרגיש?״ הוא שאל כשהניח את הטלפון על השולחן.
״בסדר״ מלמלתי.
״נאמגון אמר לי שלא אכלת בימים האחרונים״.
הרמתי אליו מבט כעוס ״מה זה משנה לכם? אני מתאמן כמו כולם ועושה את כל הדברים שצריך לעשות בשביל המופע״.
״גונגקוק, אנחנו דואגים לך. אנחנו לא רוצים שרק תתפקד בשביל ההופעות הקרובות, אנחנו רוצים שתחלים״.
״אני לא רוצה להחלים!״ צעקתי.
מעולם לא הרמתי את הקול שלי על מבוגר.
גל אשמה הכה בי אבל המשכתי בכאב.
״אני לא רוצה! לא רוצה! אני לא רוצה לאכול, אף פעם! לא רוצה!״
סג׳ין נד בראשו, המום מעט ״גונגקוק, זה מאוד מדאיג שאתה אומר את זה״.
״לא אכפת לי כבר מכלום״ עכשיו כבר בכיתי ״אני רק רוצה להעלם, להפסיק להרגיש את הכאב הזה״.
הוא הביט בי במבט עצוב ״אני רוצה שתרגיש טוב יותר, בבקשה תיתן לנו לעזור לך״.
לא עניתי.
״גונגקוק, לצערי אני לא אוכל לתת לך להשתתף בהופעות אם לא תאכל מספיק״ הוא אמר אחרי דקה ארוכה של שתיקה ״זה מסוכן״.
פערתי את עיניי ״אתה לא יכול לעשות את זה״.
״אני לא יכול לעלות אותך על הבמה אם יש חשש שתתעלף כל רגע. אני לא יכול לתת לך להתאמן כל כך קשה אם אתה לא אוכל ואין לך אנרגיה״.
הייתי מתוסכל יותר עם כל מילה שאמר.
״ואני לא אוכל לתת לך להעמיד פנים שהכל בסדר כשאני יודע שאתה פוגע בעצמך״ הוא אמר בשקט.
״אני לא פוגע בעצמי״.
הוא סימן לי באצבעו על חולצתי, כתם דם היה על השרוול.
השפלתי את עיניי.
״אתה צריך לקבל עזרה״ הוא אמר.
״אני לא צריך שום עזרה״.
״גונגקוק״ קולו היה תקיף ״נתנו לך זמן, ניסינו להבין ולהתחשב, אבל המצב שלך רק ממשיך להתדרדר״.
משכתי בכתפיי ״פשוט תפסיקו להתייחס, אין פואנטה. אני לא רוצה להחלים״.
״אין דבר כזה. אנחנו לא ניתן לך לפגוע בעצמך יותר״.
הרמתי אליו את עיניי ״אני מבטיח להישאר חזק מספיק עד שיסתיים סיבוב ההופעות, בסדר?״
״ואחר כך מה?״ הוא שילב את ידיו ״מה בדיוק יקרה אחרי ההופעות?״
אחר כך אני אוכל למות בשקט.
בידיעה שכבר לא צריכים אותי.
״אחר כך זה כבר לא ישנה באיזה משקל אני״.
״למה אתה חושב ככה?״ הוא נראה מזועזע.
״כי לא תצטרכו אותי יותר״.
״קוק, אתה חלק מהמשפחה. זה לא עניין של צריכים או לא צריכים אותך, אנחנו רוצים אותך, אנחנו אוהבים אותך״.
״עדיף לכם בלעדיי״ לחשתי.
״גונגקוק....״
״אל תדאג״ התרוממתי והיישרתי אליו מבט ״אני לא אעשה לעצמי כלום עד שיסתיים סיבוב ההופעות, אני לא אהרוס לכולם את המופע״.
״אתה מדאיג אותי יותר מרגע לרגע. מה בדיוק אתה מתכנן לעשות לעצמך?״
פלטתי גיחוך. גיחוך מלא כאב.
״לא משהו שאתה צריך להיות מודאג לגביו״.
יצאתי מהמשרד, מתעלם מקולו הקורא לי ועליתי אל קומת הגג.
מפה זה יהיה גבוה מספיק.
רק עוד 23 יום.