perfect

פרק 13

נקודת מבט גונגקוק:
״גונגקוקי אני מרתיחה מים, רוצה קפה?״
המשפט שאמא שלי אמרה ישר כשעניתי לטלפון.
״כן, אני אשמח״.
״כמה זמן אתה מגיע?״
״כמה דקות, אני ממש בכניסה לרחוב״.
״תזדרז, מתוקי, אני לא נעשית צעירה״.
פלטתי צחוק נבוך לעבר הנהג והוא החזיר לי חיוך.

אמא פתחה את דלת הכניסה עוד לפני שהספקתי להיכנס מבעד לשער. היא תמיד אומרת שהיא יכולה להריח אותי.
אמא, שנינו יודעים שיש חלון במטבח.
היא חיבקה אותי במהירות .
״התגעגעתי ילד שלי״ קולה העלה לי דמעות בעיניים. אני בוכה הרבה לאחרונה. מה יש לי?

היא הרחיקה אותי ממנה ובחנה אותי בעיניים מודאגות.
״קוקי, מה זה? איך רזית ככה?״
״לא רזיתי״ ניסיתי לחייך. נכשלתי.
ידה החמה ליטפה את לחיי, היא הביטה בי ברוך ״אתה נראה מאוד עצוב״ היא אמרה בשקט.
״הכל בסדר, אמא״ לחשתי ותפסתי את ידה.
״בואי ניכנס הביתה״.

התיישבתי ליד השולחן. היא הניחה מולי ספל קפה מעלה אדים.
״תודה״ שלחתי אליה חיוך.
״אפיתי לך עוגת שמרים קינמון״ היא אמרה וגרמה לי לבלוע את רוקי בלחץ ״זאת האהובה עליך״.
״תודה, אמא״.
״אני אגיש לך חתיכה גדולה״.
פתחתי את פי לומר משהו, אבל כשהיא הניחה את פרוסת עוגת השמרים מולי, הרגשתי שכל המילים אבדו.
ניסיתי לאכול.
באמת שניסיתי.
לקחתי ביסים קטנים. ניגבתי את הדבש מלמעלה. למה אני מפחד כל כך?
הרגשתי שגופי מתחיל לרעוד. ציוותי על המוח שלי להירגע.
תירגע!!!!!
פשוט תירגע!!!
מה הבעיות שלך?
מה אתה חוטף התקף חרדה מול פרוסת עוגה?
״קוקי, מה לא בסדר״? קולה היה כל כך מודאג. זה שבר לי את הלב.
״גונגקוק?״
״אני לא מסוגל״ לחשתי בכבדות.
״לא מסוגל מה?״
״אני לא מסוגל לאכול״.
ואז הדמעות יצאו, בלי רשות, כמו נהר סוער בלתי ניתן לעצירה.
היא חיבקה אותי.
התייפחתי אל תוך כתפה.
דקות ארוכות אחרי גם המשכתי לשבת כך, כשראשי טמון בכתפה, לא רוצה להרים.
היא ליטפה את שיערי ״מה לא בסדר, ילד שלי? מה קורה איתך?״
הבטתי בעיניה.
״אני לא רוצה להכאיב לך״ לחשתי.
״גונגקוק, אתה הבן שלי. ואני מאוד מודאגת לגביך כרגע״.
״אני..... אני פשוט...-״
״ילד!״ הקול הנרגש גרם לי להפנות את מבטי אל עבר הכניסה.
״או שיט״ אבי התקרב במהירות ״מה קרה? אתה בסדר?״
״היי, אבא״ לחשתי.
הוא התיישב לצידי.
ראיתי אותו מחליף מבטים עם אמא. הם תמיד תקשרו בינהם בלי מילים.
״יש לי..... יש לי הפרעות אכילה״ השפלתי את עיניי אל אצבעותיי ששיחקו זו בזו ״ואני..... אני לא מסוגל לאכול... רוב הזמן״.
״אנורקסיה?״ אבי היה הראשון לשבור את השתיקה.
״אני לא יודע״ מלמלתי ״הממברים חושבים שיש לי, אבל אני לא בדיוק יודע״.
״מתי זה התחיל?״ ידה של אמי עטפה את ידי בחום.
״לפני חודשיים בערך״.
״יש משהו ספיציפי שגרם לזה?״
הרמתי אליהם את עיניי.
התביישתי לספר. לא רציתי שהם יראו אותי באור כזה.
״הביאו לנו מאמן חדש״ השפלתי את עיניי שוב ״הוא.... הוא ביקש שארד במשקל ו.... זה פשוט קרה״.
״למה שהוא יבקש ממך דבר כזה?״ אבי נשמע מזועזע.
״כי הייתי שמן״.
״אתה אף פעם לא היית שמן״ אימי אמרה בתוקף ״וגם אם כן, מה הבעיה? זה לא התפקיד שלו לומר לך הערות על הגוף שלך״.
״איידולים צריכים להיראות במיטבם״ אמרתי בשקט.
״אולי, אבל לא כשזה מגיע לבריאות שלהם!״ אבי התרומם בסערה מהכסא ״הוא אמר לך לרדת כל כך הרבה?״
״לא״ מיהרתי לומר ״אחר כך.... אחר כך זה כבר היה רצון שלי. רציתי לרדת״.
״גונגקוקי, למה?״
״פשוט... לא הרגשתי בנוח בגוף שלי״.
״ויש עוד משהו שגרם לזה?״
הבטתי בהם שוב. הם נראו דואגים.
״הוא..... הוא התחיל להעיר לי על הנראות שלי..... הוא נגע בי לפעמים״.
״נגע?!״
נדתי בראשי.
״גונגקוק, הוא פגע בך? מינית?״
עכשיו כבר עלו דמעות בעיניי ״רק שלוש פעמים״.
״אוימייגד״ אימי התרוממה גם.
הם הביטו בי בכאב.
״הוא אנס אותך?״ קולו של אבי היה נמוך, מלא צער.
נתתי לדמעות לזרום, לא הייתי מסוגל לשמור אותם בתוך יותר.
״הוא.... הוא נגע בי פעם אחת ו.... בפעם השניה הוא הכריח אותי..... הוא הכריח אותי למצוץ לו ו.... אתמול..... אתמול הוא.....״
לא הייתי מסוגל להמשיך.
פרצתי בבכי.
הרגשתי את נוכחתם לצידי, את ידיהם מחבקות את גופי ואת הקולות האוהבים שלהם.
שמעתי.
אבל לא הרגשתי כלום.
כאילו הלב מבתוך עלה על גדותיו, מוצף מידיי בשביל להרגיש משהו אחר מלבד כאב אין סופי.
״אני רוצה לישון״ לחשתי.

******
הדבר הכי מנחם בעולם זה להתעורר במיטת הילדות שלך, להביט על החפצים בחדר שכבר שנים נשארו באותו המקום ולדמיין שאתה צעיר שוב.
אור שמש קלוש האיר את החדר, צובע אותו בגווני כתום.
כבר ערב?
התיישבתי במיטה.
ראשי הלם מכאב. שנאתי להתעורר אחרי בכי. הראש דופק בטירוף.

שטפתי את פניי בחדר האמבטיה.
בהיתי בדמותי במראה דקות ארוכות.
ככה, סתם, בלי סיבה.

נכנסתי אל הסלון. הוריי ישבו שם.
הם קפצו ממקומם כשהתקרבתי אל הספה.
״קוקי, איך אתה מרגיש?״
התיישבתי על הספה ושלחתי לעברם חיוך ״בסדר״.
״אל תשקר״ אימי נזפה בי. היא הניחה את ידה על מצחי ״כואב לך הראש?״
הנהנתי.
״אני אלך להביא לך כוס מים״.
הרמתי מבט מהוסס אל אבי. עיניו הביטו בי חזרה בשתיקה.
״אני מצטער״ לחשתי בבושה. לא האמנתי שהעזתי להתפרק ככה מולם.
״אין לך על מה להצטער״ הוא הביט בי ברוך ״אנחנו שמחים ששיתפת אותנו״.
הבושה פירקה אותי לחתיכות. שמרתי הכל בלב כל כך הרבה זמן רק כדי להתפרק מול ההורים שלי? מה הם עשו לא בסדר שמגיע להם בן כמוני?
״קוקי, אכלת היום?״ קולו היה שקט אבל מלא ביטחון.
״אני.....״
״קח, ילד״ אימי הניחה בידי כוס מים וחזרה להתיישב מולי.
״תודה״.
שתיתי את כוס המים בשקט, נמנע מלהביט בעיניהם.
״קוקי, אתה מקבל עזרה?״ אימי שאלה ״נפשית?״
״רק לאחרונה הממברים שמו לב״ אמרתי ״הם..... הם ביקשו שאני אקבל אבל..... הכל קורה מהר מידיי״.
״כשחיבקנו אותך״ אמר אבי לאט ״הרגשנו שיש משהו על הידיים שלך... כמו חוטים נוקשים של תפרים״.
בלעתי רוק.
״אתה פוגע בעצמך?״
זה היה כואב להודות. זה היה כואב לחשוב על זה בכלל. זה היה כואב לשתף אותם בכמה שרע לי.
אבל מצאתי את עצמי מהנהן בראש מושפל.
״או, אהוב שלי, מה עשו לך?״ אימי מיהרה להתיישב לצידי, ידיה החמות מובילות אותי להניח ראש על כתפה.
הרגשתי את הדמעות עולות שוב.
כבר לא היה לי כוח להילחם בהם.

התיישבנו לאכול ארוחת ערב.
ראיתי שהם מסתכלים עליי, ניסיתי לאכול בקצב נורמלי, להראות להם שהכל בסדר.
אמא לא לחצה עליי כמו תמיד לסיים את הצלחת.
הארוחה הייתה שקטה, והשתיקה הזאת הייתה חותכת כמו סכין.

״אתה מרגיש בסדר?״ עמדתי לצד אמא, מנגב את הכלים שהיא סיימה לשטוף.
״אני לא יודע מה אני מרגיש״ הודיתי.
״אולי תישאר פה תקופה?״ היא הציעה ״תוכל לנוח קצת, להחלים. אולי זה יגרום לך להרגיש טוב יותר״.
״אנחנו מתחילים את סיבוב ההופעות עוד חודש״ אמרתי בקול שקט ״אני.... אני לא חושב שאני יכול. האימונים הולכים להיות אינטנסיביים״.
״איך תופיע במצב שלך?״ היא תהתה.
״אני אצליח״ הנחתי את אחרון הכלים היבשים בארון ותליתי את המגבת על המתלה ״אני אהיה בסדר״.
״יש מישהו שיכול להשגיח עליך שם?״ היא שאלה בזהירות ״שאתה אוכל ושאתה לא פוגע בעצמך?״
בלעתי רוק.
״כן״ מלמלתי.
״קוקי, אם המצב נהיה חמור תחזור מייד הביתה. הבריאות שלך חשובה יותר מסיבוב ההופעות הזה״.
הנהנתי בשקט.
יודע היטב שגם אם אני אגסוס אני לא יהיה מסוגל לשתף את זה עם הממברים.
״חשבת ללכת לפסיכיאטר?״ קולה הוציא אותי מהר המחשבות.
״בשביל מה?״
״דבר ראשון שיאבחן את המצב שלך ואז יוכל להתאים לך טיפול״.
אבל מה אם אני לא רוצה לטפל?
מה אם אני רוצה להמשיך לרדת במשקל לנצח, עד שאהפוך לנוצה קלילה בשמיים?
מה אם זה כבד מידיי לדבר עם אנשים אחרים?
מה אם אני לא רוצה להחלים?