perfect

פרק 16

נקודת מבט גונגקוק:
״אנחנו צריכים לדבר״.
המילים שאני הכי שונא בעולם. הם נאמרו כל כך הרבה פעמים בזמן האחרון, שלשמוע אותם עושה לי בחילה.
התיישבתי במיטה, יודע שאין לי דרך להתחמק.

״גונגקוק, אני דורש ממך להיות איתי כנה״.
שיט.
להיות כנה זה קשה.
זה אומר לומר את האמת והאמת היא..... האמת היא לא כיפית לשמוע.
״האם אתה מזייף את המשקל שלך?״
״איך אפשר לזייף משקל?״ ניסיתי להתחכם.
הוא לא אהב את זה.
״אני יודע שיש לך משקל כאן בחדר״ הוא אמר ״תוציא אותו״.
״בשביל מה, היונג? התזונאי שקל אותי כבר הבוקר״.
״שנינו יודעים שזייפת איכשהו את התוצאה״ קולו היה חמור.
הוצאתי באנחה את המשקל מתחת לארון, הנחתי אותו מולו.
״עלה״ הוא פקד.
״היונג.....״
״גונגקוק, אתה רוצה לעלות להופיע? אתה נותן לי לראות כמה אתה שוקל״.
לא לבשתי כלום חוץ ממכנס קצר וחולצה קצרה.
לא שתיתי מים בשעות האחרונות, הקאתי את ארוחת הערב אמממ..... כנראה הוא יעלה עליי היום.

״אני יכול ללכת לשירותים?״
לשתות מים. תיקנתי את עצמי בראש. שני ליטר.
״גונגקוק, תעלה על המשקל״.
הוא פער עיניים כשעליתי. אני חייכתי בזמן שהוא נחנק מאימה.
״אתה שוקל שני קילו פחות מהשקילה הראשונה״ הוא ציין.
משכתי בכתפיי.
״איך זה יכול להיות? אכלת איתנו ו-״ את מבטו המופתע החליף מבט כאוב ״בבקשה תגיד לי שלא עשית את זה״.
לא אמרתי כלום.
מה יש לי כבר לומר?
״אתה גורם לעצמך להקיא?״
משכתי בכתפיי.
״גונגקוק...״
״אני רוצה לעלות לבמה״ התחננתי ״אני יודע ש..... אני יודע שזה נראה שהמצב שלי מדרדר אבל אני מבטיח ש-״
״רק נראה?״ הוא קטע אותי.
בלעתי רוק.
יונגי נכנס אל החדר גם, ידיו שלובות על חזהו.
הבנתי.
ראיתי רק שחור.
הם לא סומכים עליי יותר.
איבדתי את האמון שלהם.

״אתה צריך להיכנס למוסד סגור״ אמר יונגי בשקט.
לא הגבתי.
״אתה לא יכול להישאר יותר בבית, המצב שלך מסוכן״.
״אני לא רוצה״.
״גונגקוק, זאת כבר לא החלטה שלך״.
״אני אשתף איתכם פעולה״ התחננתי ״בבקשה אל תכריחו אותי ללכת״.
״גונגקוק, סמכנו עליך, אתה פעלת מאחורי הגב שלנו״.
הדמעות צצו שוב.
נמאס לי לבכות.
נמאס לי פאקינג לבכות.

**********
״אתה בסדר?״ הרמתי את עיניי אל טאהיונג. הוא התיישב לצידי על ספסל הנדנדה, מושיט לי פחית בירה.
מלמלתי משהו. לקחתי את הפחית מידיו.
לא בדקתי ערכים, פשוט שתיתי, לא פאקינג אכפת לי כמה קלוריות יש בזה.
״אתה באמת מתאשפז?״
גיחכתי במרירות ״זה לא שנותנים לי ברירה״.
הוא שיחק עם מכסה הפחית שלו ״אחותי מתה מאנורקסיה״ הוא לחש.
הרמתי אליו עיניים, המומות, לא ידעתי כיצד להגיב.
הוא קטע אותי עוד לפני שפתחתי את פיו.
״בגלל זה לא כל כך ידעתי איך לגשת אליך בזמן האחרון. פחדתי לדבר. פחדתי לגרום לך להרגיש גרוע יותר, כי אני יודע כמה אחותי סבלה״.
״ממה זה התחיל לה?״ לחשתי בשאלה.
״היא נולדה עם הפרעת חרדה, זה גרם לה לפתח אובססיביות סביב נושא האוכל. היא סירבה לקבל עזרה והיא..... אני לא רוצה שזה יקרה גם לך״.
זה לא הרגיש לי כל כך נורא למות.
אולי אני אפסיק להרגיש את ידיו של סונד הו עליי.
סונד הו.
כמה זמן לא חשבתי עליו?
על מי אני עובד, חשבתי עליו לפני שעתיים.
הוא בכלא.
המשפט הלך חלק, זכיתי, כמובן. ולמה שלא אזכה?
הוא הגיע לשם כל כך פצוע. היונגים שלי לא חסכו במכות.
כמעט עצרו את נאמגון גם באותו הלילה כי הוא גרם לסונד הו לאבד הכרה.