perfect

פרק 6

נקודת מבט יונגי:
גונגקוק נשען אחורה על מיטת הטיפולים בזמן שהאחות ניקתה את הדם היבש מידו בעזרת מטלית.
הבטתי בו בשקט.
היו לו דמעות בעיניים.
הבטתי בו. כל כך שברירי.
והחלק הכי כואב היה שיכולתי לספור את הצלעות שלו.
האם הוא אוכל בכלל?
הוא נראה במשקל נמוך מאוד.
בכנות, לא הייתי בטוח שאני רוצה לדעת את התשובה.

עזרתי לו ללבוש קפוצ׳ון נקי על גופו.
הוא לא הביט בעיניי בזמן שיצאנו מהחדר.
״זה כואב?״ שאלתי ברוך.
״קצת. המקום עדיין תחת הרדמה״.
״גונגקוק״ עצרתי אותו והבטתי בעיניו ״אתה אוכל? כמו שצריך?״
הוא השפיל את מבטו.
״גונגקוק?״
הוא הנהן.
״אתה ממש רזה״ אמרתי בשקט ״אתה לא מרעיב את עצמך, נכון?״
״לא, היונג״.
ראיתי על פניו שהוא משקר. גונגקוק תמיד היה שקרן גרוע.
״בוא נלך לקנות משהו לאכול״ אמרתי ״יש פה בית קפה למטה.״
הוא קפא.
עיניו הביטו בי בפניקה וידיו התחילו לרעוד.
ידעתי.
פאקינג ידעתי.
מי הבן זונה שגרם לו להגיע למצב הזה?
אני נשבע שאני אחתוך לו את הזין ואכריח אותו לאכול אותו.

״אתה צריך לאכול״ אמרתי ״איבדת הרבה דם״.
הוא בלע את רוקו ״אני לא רעב, היונג״.
העיניים היפות שלו היו עצובות כל כך. מלאות כאב, חרדה ובלבול.
לא התכוונתי לותר.
״אתה לא מרעיב את עצמך, גונגקוק. לא יותר. זה לא יקרה יותר״.
״היונג, בבקשה, אני רק רוצה לשכוח שהיום הזה קרה. אפשר? בבקשה? בוא ניסע הביתה״ הוא התחנן.
״אי אפשר לשכוח שזה קרה״ הנחתי יד על כתפו ״גונגקוק, אני מצטער, אבל אני לא נותן לך לפגוע בעצמך יותר״.
הוא השפיל את עיניו ונאנחתי.
״בוא ניסע הביתה. אני אכין לך אוכל״.
הוא לא הגיב אבל החל ללכת אחריי בשקט.

הנסיעה הביתה הייתה שקטה, הוא לא אמר כלום ואני לא ידעתי מה לומר.

הוא מיהר אל עבר המדרגות כשנכנסנו הביתה.
״לאן אתה הולך?״ עצרתי אותו.
״לשירותים״ הוא מלמל.
״חכה קודם״ עקפתי אותו ונכנסתי אל חדר האמבטיה.
הוא הביט בי בבלבול. סרקתי את החדר במבטי, מסלק כל סכין גילוח אפשרי שהיה שם.
״אל תנעל את הדלת״ אמרתי ״אני הולך לבדוק בחדר שלך אם יש סכינים״.
״לא, היונג, אתה לא יכול לעשות את זה״ הוא הביט בי בפניקה.
״אתה לא צריך אותם יותר, גונגקוק״.
השארתי אותו עם עיניים בוכות ונכנסתי אל החדר שלו.
הוא היה חשוך.
כמה זמן הוא לא פתח את התריסים?
הבטתי על המיטה עם כתמי הדם ונאנחתי.
מתחת לכרית , הייתה חתיכת סכין קטנה, ניראת של מחדד.
לקחתי אותה ופתחתי את המגירות.
וואו, הילד הזה ממש מסודר.
מחברת קטנה תפסה את תשומת ליבי.
פתחתי אותה ועיניי נפערו.

בוקר: כלום
צהריים: כלום
ערב: כלום.

בוקר: כלום.
צהריים: כלום
ערב: כלום.

בוקר: 60 קלוריות
צהריים: כלום
ערב: 150 קלוריות.

בוקר: כלום
צהריים: כלום
ערב: 100 קלוריות.

אלוהים.
זה המשיך ככה כמה דפים.
מה הילד היפה הזה עשה לעצמו?
הוא נכנס אל החדר והביט בי בשקט לפני שנכנס אל המיטה.
״אני יכול לחבק אותך?״ שאלתי בכאב.
הוא נד ומיהרתי לכרוך את ידיי סביבו.
״אלוהים.... גונגקוק....״ עכשיו גם אני בכיתי ״אל תעשה את זה לעצמך.... אני מתחנן.... אני אוהב אותך... כל כך.״
הוא יבב בשקט אל צווארי.
״למה אתה מרעיב את עצמך?״
הוא לא ענה.
״בבקשה תספר לי מה קורה״.
הוא שוב לא ענה.
״גונגקוק?״ הרחקתי אותו ממני והבטתי בעיניו הדומעות.

״בבקשה אל תספר... לאף אחד״ הוא לחש בבכי.
״אני לא יכול להבטיח דבר כזה....״
״בבקשה היונג... אני מתחנן" קולו היה נמוך כל כך, קרוב ללחישה.
נאנחתי.
״נדבר על זה מאוחר יותר, בסדר? אני חושב שאתה צריך לישון קצת״.
הוא הביט בי בשקט.
״אני לא אגיד בינתיים כלום לאף אחד. אבל אתה חייב לי הסברים אחרי שתנוח.״
הוא הנהן בשקט ונכנס תחת השמיכה.
״אני אוהב אותך, גונגקוקי״ אמרתי לו.
הוא לא הגיב.

נקודת מבט גונגקוק:
יונגי עזב את החדר ואני התיישבתי במיטה.
ידיי כאבו כל כך.
התיישבתי על הרצפה והורדתי את הקפוצון שלי. העברתי יד על התפרים.
אחד.
שתיים.
שלוש.
מה עשיתי לעצמי?
סימנים של דם יבש עדיין נשארו על היד.
׳זה צבע אדום מושלם לורד׳ הרהרתי במרירות ׳וואו, גונגקוק, יש לך בעיות קשות׳.
נשענתי אחורנית ועצמתי את עיניי. הרגשתי חלש כל כך, מותש כל כך.
אני צריך לגרום ליונגי היונג לשכוח שזה קרה. לשכוח מהיום הזה. אני צריך להוכיח לו שאני בסדר.
הוא לא יתן לי לרדת במשקל.
אולי הוא אפילו יכריח אותי לאכול?
רעדתי ולבשתי את הקפוצון חזרה.
זה לא יכול לקרות.

יונגי נכנס לחדרי אחרי שעתיים.
״לא נרדמת?״ הוא הביט בי במבט מודאג.
חייכתי רק חיוך שקט וקטן.
״ארוחת צהריים מוכנה, בוא לאכול״.
החיוך נשמט באותו הרגע.
״גונגקוק?״
״היונג... אני....״
״אל תטרח״ הוא קטע אותי ״שום תירוץ לא מתקבל. אתה יושב איתנו לאכול ואם לא אני מספר לכולם על מה שקורה איתך״.
״בבקשה לא״ לחשתי.
״אז קדימה״.

הצטרפתי אל שאר הממברים במטבח. הם הביטו בי בבלבול.
כל כך הרבה זמן נמנעתי מארוחות איתם, מכל דבר משותף,  הייתי שקט ונעלמתי לשעות.
גם אני הייתי מבולבל אם הייתי במקומם.
״קוקי, להגיש לך? יש אורז ועוף״.
הנהנתי בראשי בשקט והתיישבתי.
גין הניח מולי צלחת מלאה ואיחל לי בתיאבון.
כפות ידיי רעדו תחת השולחן.
איך אני עושה את זה?
הבטתי ביונגי. שפתיו לחשו לי את המילים ״בבקשה תאכל״.
הרמתי את המזלג ברעד ומילאתי אותו בקצת אורז.
התחלתי לאכול לאט.
העברתי את האוכל מצד לצד ומידיי פעם הפלתי מעט אל עבר מפית כדי שהצלחת תתרוקן מהר יותר.
לא יצרתי קשר עין עם יונגי היונג. פחדתי שהוא יראה את זה.

הממברים דיברו סביבי, צוחקים , משתפים זה את זה ביום שלהם.
הרגשתי שאני לא מסוגל.
לא מסוגל לשבת פה.
להעמיד פנים שהכל בסדר.
שנאתי להעמיד פנים.

הבטתי בממברים שהתחילו לקום מהשולחן.
נשארתי לבד עם גין ויונגי.
״אני אשטוף כלים היום, היונג״ אמרתי בשקט.
״אתה בטוח?״ גין הופתע ״אני יכול לעשות את זה. אתה נראה מאוד עייף״.
״זה בסדר, היונג״ לחשתי.
התחלתי לשטוף את הכלים. נותן לדמעות להכתים את
הפנים שלי. הרגשתי כל כך רע. כל כך כל כך רע.
זה עובר מתי שהוא? ההרגשה המגעילה הזאת?
האם אי פעם אפסיק לשנוא את עצמי? את הגוף שלי?
הנחתי את אחרון הכלים על המגבת וייבשתי את ידיי.
הסתובבתי ומבטי נתקל ביונגי שעדיין עמד שם, ידיו שלובות על חזהו.
״אנחנו צריכים לדבר״ הוא אמר.