perfect

פרק 18

נקודת מבט גונגקוק:
להתחיל מחדש זה קשה.
להתחיל מחדש זה מפחיד.
אבל אם אף אחד לא שם להושיט לך יד זה פשוט בלתי אפשרי.

התגלגלתי במיטה כבר שעתיים ללא יכולת להירדם.
אז לקחתי את הטלפון, גולל בשיעמום באפליקציות שונות.
נזהרתי מלהיכנס אל האינסטגרם, ידעתי שהסרטונים הרבים מההופעות ישברו לי את הלב.
הממברים שלחו לי הודעות מנחמות ואוהבות, לא היה לי את הסבלנות לכתוב להם חזרה.
הבטתי בצלקות שקישטו את עורי.
קישטו?
חכו, אני עוד אמצא לזה מילה נכונה.
שיחה נכנסת הופיעה לפתע על מסך הטלפון.
עניתי בעייפות.
״איך אתה מרגיש?״
״חרא״.
״תיארתי לעצמי״ הקול שלו היה מנחם ״ראית את הסרטונים מהיום?״
״לא, זה סתם מדכא אותי״.
״תיכנס, אתה לא תתחרט על זה״.
״היונג״ לחשתי.
״כן?״
״אני.... אתם מסתדרים?״
״אתה חסר לנו״ טאהיונג פלט נשיפה קטנה ״מרגישים את החיסרון שלך על הבמה מאוד, אבל הצלחנו להסתדר איכשהו, עשינו שינוי בכיאוגרפיה ומשמיעים את הקול שלך בפלייבק״.
בלעתי רוק.
״תיכנס אל הסרטונים, אני מבטיח שלא תתחרט״.
״אני אכנס״.
״למה אתה ער?״ הוא שאל ״ציפיתי שלא תענה ושתחזור אליי בבוקר״.
״אני לא מצליח להירדם״.
״מסיבה מיוחדת?״
״החיים שלי.זאת סיבה מיוחדת?״
״זו סיבה מיוחדת מאוד״ הוא השמיע צחוק קטן ״אתה יודע את זה״.
פלטתי חיוך נבוך.
״תישן טוב, קוקי, נדבר בבוקר״.
״לילה טוב, היונג״.
״לילה טוב״.

הנחתי את הטלפון על השידה ופלטתי נשיפה שלא ידעתי שהחזקתי.
שמחתי שטאהיונג  חזר לדבר איתי כמו פעם. תמיד היינו החברים הכי טובים אבל מאז שהתחלתי להתרחק מכולם, החברות שלנו התפרקה.
באשמתי כמובן.
הוא ניסה ואז ויתר כשסירבתי שוב ושוב לבקשות שלו שנבלה יחד.
כי בילוי תמיד נגמר באוכל, ואני לא רציתי לאכול.
נכנסתי אל הקישור ששלח לי.
הדמעות שלי צצו ישר כששמעתי את קולות המעריצים השרים את הקטע שלי בשיר.
את הממברים שמדברים עליי, את התמונה שלי שהוקרנה על המסך מאחורה.
זה גרם ללב שלי להתרחב.
האם אני באמת כל כך חשוב לכולם?
הבטתי בחדר הילדות שלי. בתמונות שהיו תלויות ובאוסף המשחקים.
התגעגעתי להיות ילד.....
לשחק ולרוץ ולשמוח בלי שום דאגות.
האם זה אפשרי בכלל? האם זה אפשרי לחזור למציאות כזאת? שבה אנחנו פשוט שמחים? פשוט מסופקים?
התרוממתי בשקט ויצאתי אל הסלון.
אבא ישב שם, כוס קפה לצידו.
״קוקי, בוקר טוב״ הוא חייך אליי.
בוקר?
הבטתי על השעון שהיה תלוי על הקיר.
5:25
״למה אתה ער בחמש בבוקר, אבא?״ צנחתי על הספה מולו.
״למה אתה ער בחמש בבוקר?״ הוא החזיר לי בשאלה.
״לא הצלחתי להירדם״.
״גם אני״ הוא שלח אליי חיוך.
ישבנו בשקט כמה רגעים עד שאבי שבר את השתיקה.
״על מה חשבת כל כך הרבה שלא נרדמת?״
״על הכל, על כלום״ נשכבתי על הספה ובהיתי בתקרה שמעליי ״אני לא באמת יודע״.
״זה קורה לך הרבה?״
״שאני לא זוכר דברים?״
״התכוונתי שאתה לא מצליח להירדם. זה קורה לך גם שאתה לא זוכר דברים?״
״התזונאי בבית חולים אמר שזה נורמלי כי אני סוחט כוחות מהגוף או משהו״ מלמלתי ״שזה פוגע במוח״.
״ולמה אתה לא מצליח לישון?״
״אני חושב יותר מידיי״.
הוא הביט בי לפני שהתרומם ״אתה רוצה כדור שינה?״
״אבא״ הגיחוך שלי היה מריר ״אני לא בן 80״.
״נכון, אבל אתה חושב כמו בן 80״ הוא העביר יד על כתפי לפי שיצא אל המטבח.
הוא חזר עם כדור וכוס מים.
״חד פעמי״ הוא הזהיר ״זה יעזור לך לישון כמה שעות״.
בלעתי את הכדור יחד עם שלוק מים.
אבי ליווה אותי אל החדר.
״אמא תכעס על זה שאני אפספס את ארוחת הבוקר״ מלמלתי.
״אתה לא יכול להיות מושלם כל הזמן, גונגקוק, הלחץ הזה זה מה שימנע ממך להחלים״.
בהיתי בו.
״אנחנו בני אדם, לא מכונות. אנחנו לא יכולים להיות מושלמים כל הזמן, זה פשוט עובדה. אנחנו יכולים לשאוף לשם, לשאוף זה טוב. אבל אם נרדוף כל הזמן אחרי זה, אנחנו נפספס את החיים עצמם״.
״אני כל הזמן מנסה להיות מושלם״ לחשתי.
״אני יודע, וזה טוב לנסות אבל אסור לך לכעוס על עצמך אם לא תעמוד בכל הציפיות שלך.״
״אני לא רוצה להיות פחות מזה״ ההבנה על כך שגם את הגוף שלי ניסיתי להפוך למושלם בעיניי, שלד עצמות, ועל ידי כך פגעתי בעצמי בלי סוף, גרמה לי לבחילה.
״ואתה רק בן אדם. מה זה מושלם בכלל? מי קבע מה מושלם צריך להיות?״
״אבא תשקול לעבור מקצוע לפסיכולוגיה״.
הוא צחק.
״אני אוהב אותך, גונגקוק. אני תמיד אוהב אותך כי אתה הבן שלי. אני גאה בך רק על עצם העובדה שאתה מנסה להיות מושלם. אתה לא צריך להפוך לאחד כזה, כי אין דבר כזה בעצם״.
״עכשיו אתה סתם מבלבל אותי״ ניסיתי לצחוק, אבל הראש לי הפך לכבד והבנתי שהכדור מתחיל להשפיע.
״מושלם זאת סתם הגדרה. הגדרה מטופשת אם תרשה לי. אין דבר כזה באמת. המושלם שלך יכול להתבטא בזה שאתה בסך הכל בן 19 וכבר נמצא בלהקה כל כך מפורסמת. אתה רק בן 19 ועבדת כל כך קשה על כישורי הריקוד והשירה שלך. אתה מושלם בעיניי כל כך הרבה אנשים״.
״האם אהיה מושלם גם אי פעם בעיניי עצמי?״ העייפות הכריעה אותי, עצמתי עיניים.
הרגשתי את אבי מנשק את מצחי ״בוודאי, ילד שלי״ הוא לחש ״בקרוב״.