בחזרה לכדור הארץ🌍

פרק 5 - הפרויקט

נ"מ: היילי

היילי לא ידעה שהיום יהיה היום בו חייה ישתנו.

זה היה עוד שיעור מתמטיקה רגיל בכיתה עם מר סמית', כששלוש דפיקות נשמעו על הדלת.
לאחר רגע נכנס אל הכיתה איש בחליפה שחורה. מבטו היה מאיים, והיילי הרגישה שהוא סורק בקפידה כל אחד מהתלמידים.
אף אחד לא העז לדבר (או לנשום) כשהוא התקדם בצעדים איטיים עד אימה לאורך הכיתה.

"פרופסור ג'יי, חיכינו לך." מר סמית' כחכח בגרונו, ופנה לשאר הכיתה.
"תלמידים, זה פרופסור ג'יי. הוא עובד אצל הנשיא רוג'רס, והוא הגיע לכאן היום כדי להודיע הודעה חשובה."
בדרך כלל היה מתחיל גל של התלחשויות בין התלמידים, אך כולם נראו משותקים מרוב פחד. פרופסור ג'יי לא נראה כמו אדם חביב במיוחד. משהו במבט שלו היה... לא צפוי. היילי ידעה כבר עכשיו שהיא לא רוצה להתעסק עם הטיפוס הזה.

במשך כמה דקות מורטות עצבים, כולם הביטו בפרופסור, ולבסוף הוא נעץ מבט נוקב אחרון בכל אחד מתלמידי הכיתה, והחל לדבר.
"אני נשלחתי מטעם הנשיא רוג'רס על מנת להציע לכם הצעה."
היילי הרימה מבט, ופתאום הביע עניין רב בהודעה.
"כפי שאתם יודעים," המשיך הפרופסור, "אתם הכיתה המצטיינת של בית הספר, וכבר מאז תחילת השנה אתם עובדים על פרויקטים שונים ומתמחים בחקר החלל."
היילי חשבה בהתחלה שהוא ימשיך לספר להם דברים שהם יודעים טוב מאוד, אבל הוא סוף סוף החל להסביר על הסיבה שבגללה בא היום.
"הנשיא מצא עניין לאחרונה במחקר על כדור הארץ. לא ניכנס לפרטים, אבל בגדול הוא רוצה לבנות משלחת שתטוס לשם לחקור את האזור. הוא רוצה שאתם תהיו חברי המשלחת..."

השתיקה הופרה. לאף אחד לא היה אכפת כמה הפרופסור מפחיד. הם היו חייבים להביע את עמדתם בנושא.
"טיסה לכדור הארץ?"
"משלחת?"
"למה דווקא אנחנו?"
שאלות רבות נשמעו מכל עבר, ומר סמית' ניסה להשתיק את התלמידים, ללא הצלחה גדולה.

לפתע נשמעה שריקה מחרישת אוזניים שפילחה את האוויר. פרופסור ג'יי הביט בתלמידים במבט קריר, וחזר לדבר.
"לפני שיהיו לכם הרבה שאלות, אני רוצה להבהיר שאני לא יכול לספר הרבה. זהו פרויקט סודי וניסיוני ביותר, ואסור לי לשתף אתכם באף פרט חשוב לפני שתהיו חלק ממנו באופן רשמי."
"אבל אמרת שכבר בחרו בנו," קולו של זאק נשמע מקצה הכיתה, והפרופסור נראה מתאמץ מאוד שלא לגלגל עיניים.
"אנחנו בחרנו בכם." הוא הדגיש. "לפני שתוכלו להצטרף לפרויקט באופן רשמי, אנחנו נצטרך אישור של ההורים." הוא סימן בראשו למר סמית', שהוציא מהמגירה ערימת מסמכים והחל לחלק אותם בין התלמידים. "מאחר ואתם עדיין נמצאים באחריות ההורים שלכם, אנחנו נצטרך שהם יחתמו על האישורים האלה. בבקשה תביאו אותם עד יום שני הבא." הוא אמר, ולאחר מכן יצא מהכיתה.

בינתיים מר סמית' המשיך ללמד כאילו הכול כרגיל. אבל היילי הייתה רחוקה מלהקשיב לו. היא הביטה בבעתה במסמך הרשמי שקיבלה. היא תהיה חייבת אישור של ההורים שלה כדי להשתתף בפרויקט. לקח לה חודשים עד שבכלל הצליחה לשכנע אותם לשלוח אותה לבית הספר הזה.
אז הפרויקט... אין סיכוי שהם יסכימו לה לעשות דבר כזה. 

*************************************************

"קרה משהו?" קיילה שאלה מפינת החדר, והייתה להיילי הרגשה שהיא עומדת שם כבר הרבה זמן.
"לא קרה כלום. הכול בסדר." היילי קמה מהמיטה שלה, ששכבה עליה בערך מהרגע שיום הלימודים נגמר, וירדה למטה אל קיילה.
"את בטוחה?" היא שאלה, והיילי הרגישה במבט הנוקב, שהצליח לחדור את משקפיה העגולים של קיילה, ולהינעץ היישר בה.
"את מסתגרת כאן כבר כמה שעות." קיילה ציינה, ולהיילי לא הייתה ברירה להודות שזה נכון. "זאק שאל אותי מה קורה איתך."
"באמת?"
"כן. הוא חיפש אותך כמעט בכל מקום אחרי שנעלמת בשנייה שהיה צלצול."
"הו..." סומק עלה בלחייה של היילי, והיא התקשתה להסתיר אותו.

"את מוכנה להסביר לי מה קורה כאן לפני שאני אתחיל להפיץ שמועה שהיית צריכה לברוח מהמשטרה או משהו?" קילה שאלה בנימה עוקצנית, והתיישבה על הכיסא בצד שלה של החדר.
"זה מה שקרה." היילי הניחה מולה את המסמכים שלא הפסיקה לבהות בהם מהרגע שקיבלה אותם. "אין סיכוי שההורים שלי יסכימו לחתום על זה."
"איך את יודעת? אף פעם לא שאלת אותם," קיילה ניסתה לעזור.
"את מכירה אותם. הם בקושי נתנו לי לעבור לפה. אז לשלוח אותי לפרויקט ממשלתי סודי?"

קיילה הביטה בהיילי במשך מספר שניות. "ומה אם אני אעזור לך לשכנע אותם?" היא הציעה.
"לא יודעת..." היילי אמרה. "אני לא חושבת שזה ישנה משהו. הם רק ימשיכו להגיד שאני חייבת לעזור להם בבית. אם בכלל אני אספיק לדבר איתם כי הם כל הזמן בעבודה."
"אני אומרת ששווה לך לפחות לנסות. אחרת את תמשיכי לתהות כל החיים שלך אם יכולת לשכנע אותם."
היילי חשבה לרגע. עם כמה ששנאה להודות בכך, קיילה צדקה. ואולי זה יעזור אם היא תהיה שם לצידה כשתדבר עם הוריה. אחרי הכול, היא תמיד מצליחה לשכנע אנשים לעשות כרצונה.
"בסדר." היא אמרה לבסוף. "אני אדבר איתם. אבל רק אם תעזרי לי."
"מעולה!" קיילה אמרה בסיפוק. "אני אסע איתך לשם ביום שישי. ובינתיים, את צריכה ללכת לדבר עם חבר שלך." היא הוסיפה, ושמה אוזניות כדי להודיע שהשיחה נגמרה.
למרות שהיילי ידעה שהיא לא שומעת אותה, היא אמרה לקיילה תודה, ויצאה מהחדר לחפש את זאק.

*************************************************

באופן מפתיע, היילי מצאה את זאק יושב על אחד הספסלים על שפת הנהר במדשאה הגדולה.
"היי," היא אמרה והתיישבה לצדו.
"הו, לא ראיתי שאת פה." הוא הרים את ראשו מהספר הלימוד, והביט בה.
"קיילה אמרה שחיפשת אותי." היילי אמרה לאחר שזאק חזר להסתכל בספר.
"כן. לא הבנתי לאן הלכת." הוא אמר באדישות, והיילי התאמצה מאוד שלא להתעצבן. הוא חיפש אותה במשך כל היום, ועכשיו הוא מתנהג כאילו לא אכפת לו. מה הקטע שלו?
"רצית משהו?" היילי ניסתה שוב לפתח את השיחה.
"סתם, דאגתי לך." הוא אמר, והרים גבה כדי לרמוז לה שהוא מחכה להסבר להיעלמות שלה.
"הכול בסדר. סתם רציתי להיות לבד קצת וללמוד." היא שיקרה.
"אז הכול טוב עכשיו?" זאק שאל, ונימה של חשדנות התגנבה לקולו.
"בטח, הכול נהדר." היילי אמרה לו, ומאחר והיא ראתה שזאק שוב חוזר לספר שלו, היא אמרה לו שהיא הולכת.
"את לא רוצה להישאר עוד קצת?" הוא שאל באכזבה כשעזבה את הספסל.
"מצטערת, אני חייבת להמשיך ללמוד למבחן של שבוע הבא." היא אמרה. היא ידעה שזה תירוץ גרוע, אבל היא רצתה להיות לבד, וידעה שזאק ימשיך לשאול שאלות אם תגיד לו את האמת. 

היא המשיכה להתקדם בצעדים איטיים לאורך המדשאה, עד שהגיעה למגורי התלמידים.