בחזרה לכדור הארץ🌍

פרק 2 - אין כמו בבית🙄

נ״מ: היילי

הבית נשאר בדיוק כפי שהיילי זכרה אותו. אותן רצפות שיש ופרקט עץ מפוזרים בחדרים. הסלון הגדול עם השולחן המתכוונן שיכל להפוך לפינת אוכל במידת הצורך. המטבח האוטומטי שאיכשהו עדיין היה צריך לעבוד בו. המסדרון מלא בתמונות המתחלפות...
כן, אני בבית. חשבה לעצמה היילי. היא הניחה את התיק שלה בכניסה על השידה, והוא נבלע לתוכה ויופיע בעוד מספר רגעים בחדרה.
״היילי?״ נשמע קול מקצה המסדרון. ילד קטן, בן שמונה, הופיע בפתח המסדרון. עורו שזוף, עיניו בגוון ענברי כצבע עיניה של היילי, שיערו הקצר פרוע כתמיד ומבטו התמים והטוב לא ניתן להתעלמות.
״וויל!״ היילי מיהרה לחבק את אחיה הקטן.
״זה הרגיש כאילו עברו פחות מחמישה ימים.״ הוא ציין.
״אולי אם היא תישאר שם עוד כמה ימים זה ירגיש שעברו חמישה ימים...״ נשמע קול גבוה מאחד החדרים. אל המסדרון יצאה אלכס, אחותה הקטנה של היילי.
בניגוד לוויל, אלכס בכלל לא הייתה דומה לה. עיניה היו בצבע דבש. שיערה היה עטור גוונים של חום כהה, כמעט שחור. עורה היה מעט יותר בהיר משל אחיה. גם חיוכה, שלא כמו וויל, לא היה טוב ותמים. הוא תמיד הסתיר משהו. היילי מעולם לא הבינה איך ילדה בת אחת עשרה יכולה להיות כל כך מניפולטיבית ועדיין להצליח להיראות תמימה.
״מצחיק מאוד, אלכס. אתם לא הייתם שורדים עוד יום בלעדי.״ היילי החזירה לה בהתגרות קלה.
״מה שתגידי,״ אלכס נשפה בבוז וחזרה לחדרה.
״אמא ואבא כבר חזרו?״ היילי החליפה במהירות את הנושא, ולא הופתעה כשוויל נענע את ראשו לשלילה.
כמובן שלא. היילי רטנה קלות, והלכה להכין לאחיה הקטנים ארוחת ערב.

היא הגיעה למטבח ופתחה את המקרר. היא הוציאה את אחת מקופסאות ״ארוחת ערב בדקה״ שנחו במקרר והחלה להכין את האוכל.
אם מישהו אי פעם חשב לסמוך על זמן ההכנה שרשום על הקופסה, תפסיקו עם זה. לקח להיילי כמעט חצי שעה עד שהכל היה מוכן.
תחילה היא זרקה לתוך סיר חבילת פסטה, שמה מים על מספר קפסולות, עד שהתנפחו והפכו לירקות, לבסוף היא הוסיפה כמה תבלינים שמצאה זרוקים בארון והגישה את הכל על הצלחות המחליפות צבעים.
וויל כמובן הודה לה על הארוחה, ואילו אלכס כצפוי התלוננה שלא הגישה לה משהו אחר.
״פשוט תאכלי את זה״ היילי נאנחה.
ב9:30 הוריה של היילי חזרו.
״איך עבר עלייך השבוע, מתוקה?״ שאלה אימה בקולה הרך ברגע שחזרו.
היילי עמדה לפתוח בסיפור ארוך ומפורט על כל מאורעות השבוע, אך ראתה כמה הוריה עייפים וסיכמה ב״היה בסדר״
״שמחים שנהנית.״ הם השיבו לה בחיוך עייף והלכו לישון.
היילי נכנסה לחדרה. התיק שלה כבר הופיע שם קודם לכן, וכעת נח לצד דלת החדר.
אף על פי שהיילי לא גרה שם רוב השבוע, החדר עדיין היה מפוצץ בדברים.
הארון המתקפל היה מפוצץ בגדים. על המיטה היו מפוזרות מחברות מהלמידה למבחן בשבוע שעבר. על המדפים נתלו מודלים מדויקים של דגמי חלליות. תמונות מתחלפות והולוגרמות שהוקרנו על הקיר נתלו סביב החלון, ותרשימים של מערכות כוכבים פוזרו ברחבי החדר, או הוקרנו על התקרה.
היילי נאנחה וקרסה על המיטה. היא הסתכלה ברשימת המשימות לשבוע הבא נכתב להגיע לעמוד 450 בספר האסטרונומיה הדיגיטלית וליצור מודל של אחד מהכוכבים ברשימה שבסוף הספר.
היילי החלה לקרוא. היא לא ידעה כמה, אבל בשלב מסוים היא ראתה שהשעה כבר 1:30 בלילה. היא נרדמה כשהספר פתוח.

למחרת בבקר היא קמה למשמע צעקות מהסלון. היא יצאה מחדרה במהירות וראתה את אחיה רבים שם.
״אני לקחתי את זה קודם!״ צעק וויל.
״זה שלי!״ צעקה אלכס.
באותו הרגע אבא של היילי יצא מחדרו. היה ברור שגם הוא התעורר מהצעקות.
״מה בדיוק קורה כאן?״ הוא שאל את היילי במבט חמור סבר.
״התעוררתי הרגע,״ היא מיהרה להסביר את עצמה, אך זה לא עזר.
״ולמה לא קמת קודם לכן ודאגת להם?״ הוא שאל בכעס. ״אנחנו צריכים לצאת לעבודה בקרוב והמעט שאת יכולה לעשות זה לעזור קצת בבית הזה.״
באותו הרגע הצעקות השתתקו. אלכס ווויל הביטו באחותם הגדולה עומדת מושפלת מול אביה.
״אל תצעק עליה, אבא. זו אשמתנו.״ אמר וויל והשפיל מבט.
״טכנית זו אשמתך.״ אמרה אלכס בקולה המתגרה כתמיד.
״פשוט לכו לחדרים שלכם ותנסו להיות בשקט.״ הוא אמר זאת ברוגע, אך אלכס ווויל נראו מלאי פחד. הם הנהנו במהירות והסתלקו משם. היילי פנתה גם היא ללכת, אך אביה עצר בעדה.
״אם אתה רוצה להמשיך להגיד לי שאני לא אחראית אז כבר שמעתי מספיק מזה.״ היא נמנעה מקשר עין. ״אתה לא מבין איך זה לחזור אחרי שכל השבוע לא הייתי כאן, וברגע שאני חוזרת אני צריכה לטפל באחים שלי ולקבל הערות על כך שאני לא עושה עבודה טובה. תאמין לי שהדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה עוד צעקות והערות מהסוג הזה.״ היא לא חיכתה לתגובתו. היא נכנסה לחדרה ונעלה את הדלת.
במשך כל אותו היום היילי בנתה את המודל לשיעורי הבית שלה. כשהוריה הלכו לעבודה אחיה הלכו לטלוויזיה והיילי תלתה תקוות רבות בכך שישארו שם בשעות הקרובות.
היא הכינה להם ארוחת צהריים, וברגע שהוריה חזרו לקראת הערב, היילי יצאה מהבית.
היא ירדה לרחוב והחלה להסתובב. בשכונה שבה היילי גדלה התושבים עבדו הרבה, כך שהרחובות היו די שוממים כבר בשעה הזו.
לאחר דקות ממושכות של הליכה, היילי הגיעה לפארק הגדול שבקצה השכונה. כל מסדרונות הבתים הובילו בסופו של דבר אל הפארק הגדול, שנגמר בקירות הבטון העבים מכוסי הצמחים (כאילו שזה יגרום למישהו להאמין שמאחורי הצמחייה העשירה מסתתר טבע פראי ולא יותר מקיר בטון אפור ומשעמם).
הפארק היה ריק לגמרי. פנסי הרחוב הסולאריים הפיקו כמות מזערית של אור, מאחר והשמש כבר שקעה ולא נותר להם אלא להסתמך על המאגרים שיצרו במהלך היום.
הלוואי שכבר יגיע יום שני. חשבה לעצמה היילי וקרסה על ספסל קרוב. אחרי מה שקרה הבוקר היא לא ידעה איך תשרוד עוד יום כזה.
עם כל אהבתה להוריה וההערכה לעבודתם הקשה, היא לא הייתה בטוחה שהם מעריכים אותה כראוי. אחרי הכל, במשך שנים היא טיפלה באחיה, וכל מה שקיבלה בתמורה היו רק הערות שהיא לא עושה מספיק. היא רצתה כבר לעוף בחזרה לבית הספר - משפט שלא חשבה שהיא או מישהו אחר יגיד אי פעם. לפחות בבית הספר יש לה את החברים שלה, שכן מעריכים את עבודתה הקשה, אבל רובם לא באמת יודעים מה עובר עליה מחוץ לבית הספר. אפילו לא החבר שלה.
היילי המשיכה לשקוע במחשבות עד ששמה לב שהיא כבר יושבת שם יותר משעתיים. היא קמה במהירות ורצה הביתה לפני שהוריה יתחילו לתהות לאן נעלמה.

אז זה היה הפרק השני🪐
אין לי ממש עוד משהו להוסיף, אז ביי✨