Dreadful (falcon valley 3)

פרק 16

פרק 16-
קודי-
ביומיים הראשונים הנשיקה הייתה בראש שלי כמו מחשבה טורדנית. תמיד שם באחורי הראש שלי בכל דקה של היום. זה לא עזב אותי בשום מקום. בלימודים, באימונים, בבית. הרגשתי רדוף. ביום השלישי החלטתי לפגוש את אלינור. זה יכל לסדר לי את הראש. אבל היא הייתה עסוקה בדברים אחרים. בקושי התראינו בבית הספר ובגלל הקורס באוניברסיטה היא אפילו לא חשבה על פגישה מחוץ ללימודים. אין לה זמן. לא יהיה לה זמן גם בחודשים הקרובים. היא נתנה לי נשיקה קטנה על השפתיים ומאז ראיתי רק הבזקים שלה. תחושת אשמה הצטרפה למחשבות הטורדניות. הכל הגיע לשיא ביום החמישי. יום לפני משחק חשוב. הייתי גרוע באימון. המאמן שרק, צעק עליי ונזף בי חמורות. לא הייתי רגיל לזה. הרגשתי שאני מאבד שליטה. לא ישנתי טוב, לא אכלתי כמו שצריך וחלמתי הרבה חלומות על פורטר. על מה שקרה בבית הקברות. כשהאימון הסתיים כבר הייתי על סף פיצוץ. נשכבתי על הדשא הקצוץ באמצע המגרש והבטתי על השמיים. הם עדיין היו כחולים אבל הרגשתי שגם הם השתנו. אוף.
פתאום הרגשתי שעוד מישהו נשכב לידי. זה היה קירק, המגן השמאלי שלי וחבר טוב.
״מה איתך, קולינס?״ קירק תהה.
האמת שאני שאלתי את השאלה הזו כבר 5 ימים.
״אין לי מושג״ גנחתי בייאוש ומחיתי את הזיעה ממצחי.
״אני רואה שמשהו מטריד אותך כבר כמה ימים. דבר. אני לא רוצה אותך חצי מרוכז במשחק שלנו מול אקדמיית קלובר״ הוא טפח על זרועי.
הפכתי בראש את הבעיה שלי שוב ושוב. שמרתי את זה בתוכי והרגשתי שאני אתפוצץ בסוף כמו פצצה ארורה. ההחלטה לספר לו הייתה מהירה. אולי זה יעזור לי לעשות סדר בראש שלי.
״אני אספר לך אבל תבטיח לי שזה נשאר בנינו״ הבטתי בו ברצינות.
״זה בנינו, קודי״ הוא ענה באותה רצינות.
״טוב... נישקתי מישהי אחרת. ועכשיו זה... אוכל אותי. אני לא יודע מה לעשות. אני לא מספיק לחשוב על זה ואני לא בטוח בכלום״ התוודיתי.
השמטתי את החלק שבו התנשקתי עם בחור. בכלל לא הייתי מוכן להתמודד עם האמת הזו עכשיו.
״לא שופט אותך, אחי. אני רק יודע דבר אחד... אם באמת היית אוהב את אלינור ומחויב לה במאה אחוז לא היית מסתכל על אף אחת אחרת ובטח שלא עושה איתה משהו. אם אתה חושב על מישהי אחרת ורוצה עוד אז כנראה שהגיע הזמן לשחרר מאלינור ולבדוק מה קורה שם עם הבחורה האחרת״ קירק לא חסך ממני את האמת שלו.
אני עצמתי עיינים. מאחורי העפעפיים הסגורים ראיתי את הנשיקה ההיא. ליד השער של בית הקברות. למרבה האימה התברר שקירק צדק. חשבתי עליו כבר 5 ימים ובקושי על אלינור. כל מה שהרגשתי היה אשמה.
״אתה כנראה צודק״ גיחכתי.
נאבקתי בעצמי כבר 5 ימים וזה התחיל להיות מעיק. שנאתי להרגיש מועקה. להרגיש רע. להרגיש שאני לא מבין את עצמי. תמיד הייתי שלם עם עצמי. ידעתי מי אני במאה אחוז. לא היו לי ספקות עצמיים. הדרך הייתה סלולה ובטוחה ואז פורטר התפוצץ בחיי וגרם לי לפקפק בהכל.
״אני יודע. בעיות של הלב אף פעם לא קלות אבל אתה יכול להתמודד עם זה״ קירק חייך אליי.
״תודה על זה. הייתי צריך לדבר עם מישהו״ נעמדתי וניערתי את המדים שלי.
״אין בעד מה״ הוא עשה את אותו דבר.
אחר כך הלכנו למלתחות. כשחזרתי הביתה עשיתי את שיעורי הבית שלי ואז נשכבתי על המיטה. הנשיקה חזרה אליי כמו בסרט שלחצתי על כפתור הריפיט שלו שוב ושוב. התחלתי לשאול את עצמי שאלות. שאלות חשובות ורלוונטיות שנסיתי לא להתעמת איתן במשך ימים ארוכים. להיות כנה. כנה עם עצמי.
האם נהניתי מהנשיקה? כן.
האם נמשכתי אי פעם לגברים? לא.
האם חשבתי אי פעם להיות עם גבר? לא.
האם אני חושב שפורטר מושך פיזית? כן.
האם הקשר שלי עם אלינור הוא מה שקשר טוב אמור להיות? לא.
האם עדיין הייתי מאוהב בה? לא.
האם היא הייתה מתאימה לי? כן.
האם נמשכתי אליה פיזית? כן.
האם אני מתרגש להיות איתה? לא.
האם אני מתרגש להיות עם פורטר? כן.
האם אני רוצה לבדוק את מה שיש ביני לבין פורטר?.
פקחתי את עייני. והבטתי אל הפוסטר שהיה תלוי בחדר שלי. קיבלתי אותו אחרי שזכיתי ביריד המדע של כיתה ט׳. זה היה הדפס של ניוטון לבוש כמו ראפר מודרני. אני זוכר שפורטר היה היחיד מילדי הכיתה שבאמת בא לשאול אותי והתעניין על מה המיצג שלי. הסברתי לו עליו במשך כמעט ארבעים דקות בהתלהבות והוא הקשיב ושאל שאלות. כמה חודשים לאחר מכן הוא נישק אותי. אחר כך עזבנו את פלקון וואלי. פתאום כל חתיכות הפאזל התחברו יחדיו. הוא אהב אותי אז. פתאום הבנתי את זה. זה לא היה דבר חד פעמי ומטופש שהוא עשה מתוך דחף. היה מאחורי זה רגש. כל ההתגרויות האלה, הניסיון להביך אותי, העובדה שהוא בדק אותי כל הזמן. זה היה רגש.
כעסתי על עצמי שלא הפנמתי את זה קודם. ואז הרגשתי כאילו עול הוסר מכתפיי. שאלתי את עצמי שאלות קשות. ועניתי בכנות. הייתי מוכרח לעשות את הבדיקה הכי חשובה כדי לדעת איפה אני עומד. אם זה אמיתי עם פורטר אני אהיה מוכרח להתעמת עם החלק הזה בתוכי. שאני נמשך גם לגברים. המחשבה הייתה קצת מפחידה ומרתיעה אבל עמוק בתוכי ידעתי שיש בה אמת בלתי ניתנת לערעור.
כשהלכתי לישון הרגשתי פי אלף יותר טוב. למחרת קבעתי לאכול צהריים עם אלינור. זה היה הזמן היחיד שהתאים לשנינו. כשהתיישבתי מולה הראש שלה היה תקוע בטלפון והיא אפילו לא הכירה בנוכחותי.
״אלינור״.
״היי בייב, מה איתך?״ עדיין עם הראש בטלפון.
״מה כל כך מעניין שם?״
״אני חוזרת על החומר לקראת המבחן״ היא ענתה ונשנה חצי תפוח.
״אפשר רגע את תשומת ליבך?״
״זה דחוף?״
״דיי דחוף״ השבתי.
היא נאנחה כאילו זה עולה לה בבריאות וסוף כל סוף הביטה עליי.
״אני אעשה את זה קצר כדי שתוכלי לחזור לעיסוקייך. בזמן האחרון התרחקנו מאוד. את עסוקה ואני עסוק ואין לנו זמן לנהל מערכת יחסים מתפקדת. לא כמו שמגיע לנו...״
״אתה רוצה להיפרד?״ אלינור קוטעת אותי.
״נראה שזה הדבר הנכון״ אני מהנהן.
״אני חושבת שאתה צודק. יש לי מיליון מטלות וזה מרגיש כאילו הפכנו להיות עוד מטלה. זה לא אמור להיות ככה״ היא נאנחה.
״כן. אני עדיין כאן בשבילך גם אם אנחנו נפרדים״ נתתי לה חיוך קטן.
״גם אני. ברגע שהתזמון יתאים יותר אני בטוחה שעוד נהיה יחד״ היא קמה וחיבקה אותי.
חיבקתי אותה חזרה. אכלנו יחד. ואז ליוותי אותה לשיעור שלה. כזו הייתה אלינור מנתחת הכל מהראש. לא מביעה שום רגש עז. הכל בטון שטוח, קליני כמעט.
כשנפרדים ממישהו זה אמור להרגיש כואב, אפילו עם זה הדדי... אבל לא כאב לי. רק הרגשתי שזה היה הדבר הנכון לעשות. היא הייתה נכונה לי, ההתאמה המושלמת לפחות על הנייר. אבל כנראה שזה לא היה נכון במבחן המציאות.
בערב היה המשחק שלנו (שבו רשמנו ניצחון מזהיר) ולמחרת אזרתי אומץ וקיבלתי את ההחלטה להתקשר אליו. רגע האמת הגיע. ואני מניח שנצטרך להתמודד עם הכל ראש בראש. בלי מסכות, בלי מגננות, בלי פחדים. הרגשתי מוכן. קיוויתי שגם פורטר.