Dreadful (falcon valley 3)

פרק 14

פרק 14-
קודי-
״וואו זה היה טוב״ אלינור התרפקה עליי עירומה ומתנשפת אחרי שהבאנו זה את זו לקצה.
״ונחוץ״ חייכתי ונישקתי את כתפה העדינה.
״כן. התקופה הזו כל כך משוגעת. בקושי ראיתי אותך בזמן האחרון, בייבי״ היא ליטפה את חזי במעגלים באצבעה הדקיקה.
״אני שמח שהצלחנו לפנות זמן. ברור שהיינו צריכים את זה. התגעגעתי אלייך״ אמרתי בכנות.
״גם אני אלייך. סליחה שלא באתי למשחקים שלך לאחרונה. אני מרגישה שהזנחתי אותך״ היא נישקה את קו הלסת שלי ברכות.
״כי באמת הזנחת אותי״ עשיתי פרצוף עצוב.
״אוי דיי להיות כזה תלותי״ היא ציחקקה.
״ששש כאילו שאת לא תלותית״ תפסתי את פניה ונישקתי אותה.
״המממ אני אוהבת את הנשיקות שלך, בייב״ היא נאנקה.
זה הוביל לסיבוב מספר 2. אחר כך התכרבלנו וראינו פרק של הסדרה הדוקומנטרית האהובה עליה על החיים במעמקי הים. התקלחנו ואז ירדנו למטה להכין לנו משהו לאכול. בזמן שהכנתי את הפנקייקים היא חתכה תותים ובננות. ברקע נשמעה מוזיקה קלאסית נעימה. הטלפון שלי צפצף.

פורטר:׳יוצאים לרקוד בשישי אחרי המשחק שלך?׳
קודי:׳תן לי לבדוק עם אלינור׳
פורטר:׳👍׳

״היי בייב?״
״הממ?״ היא שאלה ואכלה חתיכת תות.
״מה את עושה בשישי? את מתכוונת לבוא למשחק?״
״לא נראה לי. יש לי מבחן ענקי ואני חייבת ללמוד חוץ מזה שכנראה תהיה לי עוד חזרה לפני הרסיטל ביום שני״ היא נאנחה.
״אז אני יכול לקבוע תוכניות עם פורטר?״
״אין בעיה. לאחרונה ממש התקרבתם, אה?״ היא נשענה על השיש ומבטה בחן אותי כאילו היא מנסה לפענח משהו.
״כן. הוא חבר טוב. מסתבר שהשד לא כזה נורא״ משכתי בכתפיי.
״הוא חתיכת אסון, קודי. אבל אני מבינה את זה... תמיד הייתה לה חולשה לאנשים כאלה״ היא גיחכה.
״אנשים כאלה?״ הרמתי גבה.
״דפוקים בראש. ברור שלקחת אותו בתור פרויקט. אתה יודע שאתה לא חייב להיות העובד הסוציאלי שלו, נכון?״ היא שילבה את זרעותיה על חזה.
״זה לא ככה, אלינור״ הנדתי בראשי.
״אולי אתה לא באמת רוצה להודות בזה אבל אתה יודע שאני צודקת. הפכת להיות חבר שלו כי ריחמת עליו וזה הכל. הוא כמו כלבלב עזוב ואתה לא יכול להתנגד לזה עם הלב הטהור שלך״ המילים שלה היו נוראיות ומבחינתי לא נכונות בכלל.
אבל פתאום הבנתי שאולי פורטר כן חושב ככה. ש... אני חבר שלו מתוך רחמים. זה היה פאקינג עצוב ודוחה.
הוצאתי את הטלפון ושלחתי לו הודעה שאצא איתו בשישי. הוא שלח סמיילי מחייך. אני חייכתי גם.
״אוף אני גוועת ברעב״ אלינור החזירה אותי למציאות ואכלה עוד חתיכת תות.
״ערימה של פנקייקים חכמים מיד מגיעה לנסיכה שלי״ שלחתי אליה נשיקה.
תוך כמה דקות כבר ישבנו ליד הכי במטבח וחיסלנו ערימה של פנקייקים. אחר כך התכרבלנו על הספה והמשכנו לצפות בסדרה של אלינור. זמן האיכות הזה בהחלט היה נחוץ לשנינו.
בילינו יחד את הלילה ובבוקר יצאנו לריצה לפני שהתארגנו לבית הספר.
יום שישי הגיע מהר. ניצחנו את המשחק וזו הייתה הרגשה מדהימה. עדיין הייתי בהיי מהניצחון כשנסענו לכיוון המסיבה. החיוך לא ירד לי מהפנים.
״כיסחנו להם את הצורה״ החיוך שלי היה כל כך רחב שזה היה מגוחך.
״אני יודע הייתי שם״ פורטר גיחך.
״לא היית על המגרש. האדרנלין, ההישג, עבודת הצוות. זה פשוט מושלם. אין על ההרגשה הזו״ קיפצתי במושב בחוסר מנוח בזמן שניווטתי את דרכנו אל המיקום של המסיבה.
פורטר שתק אבל שמתי לב שהוא מביט עליי מהצד ובטח חושב שאני חולה נפש. אבל לא היה אכפת לי. הייתי מאושר והיה בא לי לפרוק את האנרגיות שלי ולחגוג. יצאתי עם פורטר כמה פעמים לרקוד וזו אכן הייתה פריקת אנרגיה נחוצה. כמה דקות אחריי הגענו למסיבה. היא הייתה במועדון קרוב לים. הכניסו אנשים בני 18 פלוס ואלכוהול נמכר מגיל 21. אבל פורטר תמיד הכיר אנשים בכל מסיבה והצליח להשיג לעצמו אלכוהול. אני נהגתי אז הייתי אחראי ולא שתיתי. לא שחשבתי על בכלל להפר את החוקים.
בפנים היה רועש ומלא באנשים. אני ופורטר מיד הלכנו לרחבה. הוא התפרע כמו תמיד בסגנון המוזר שלו וגרם לי לצחוק. אני נסחפתי עם המוזיקה האלקטרונית הקצבית. האורות בהקו מעלינו בשלל צבעים. זה היה פשוט כיף טהור. היו הרבה דברים להגיד על פורטר אבל הוא ידע לבלות.
אחרי שעה קלה ניגשנו לבר. אני הייתי צמא ולפורטר התחשק בירה. התקרבנו לבר ואז פורטר עצר בפתאומיות כך שאני נתקעתי בגבו וכמעט נפלתי.
״היי מה קרה?״ דחקתי בכתפו.
הוא שתק ועמד שם כמו בול עץ. קפוא. אור ירוק האיר את פניו לכמה שניות ויכלתי לראות את הפאניקה והחרדה על פניו היפות. הבטתי לכיוון שאליו הופנה מבטו. גבר רחב כתפיים עם שיער כהה ושרוול קעקועים ישב ליד הבר. עליו פורטר הסתכל. הגבר בחן את פורטר חזרה במין חיוך חתולי ממזרי.
״אתה מכיר אותו?״ שאלתי.
פורטר עדיין לא זז. הוא פשוט עמד שם קפוא ומפוחד כמו במבי שנתקע מול אורות של רכב רגע לפני שהוא נדרס.
הבחור שישב ליד הבר קם והתקרב אלינו בצעדים בטוחים עם אותו חיוך זחוח.
״בבקשה קח אותי מכאן, עכשיו״ קולו של פורטר רעד כמו עלה נידף ברוח.
תפסתי בזרועו וגררתי אותו במהירות לכיוון השירותים. למזלי הגבר הזר לא עקב אחרינו. נכנסו לתא הנכים הרחב ונעלתי את הדלת אחרינו.
״מה קורה פורטר?״ צמצמתי את עייני לעברו.
״פאק, פאק, פאק״ הוא נצמד בגבו לקיר ולאט לאט החליק לאורך הקיר עד שהתיישב על הרצפה וחיבק את ברכיו לחזהו.
״היי... אתה בסדר?״ הנחתי את ידי על כתפו.
עיניו התמלאו בדמעות. הכתפיים שלו רעדו וכל כולו שידר מצוקה. מצוקה אמיתית ונואשת.
״פאק, פאק, פאק״ הקללה הייתה הדבר היחיד שיצא מפיו.
הוא התנדנד קדימה ואחורה כאילו הוא היה בסוג של התקף.
התקף חרדה. אלוהים אדירים. לא היה לי מושג ירוק איך להתמודד עם זה. ירדתי לברכיי מולו ולקחתי את ידיו בידי.
״פורטר... בבקשה תסתכל עליי״ ביקשתי.
הוא רעד ומבטו היה תקוע בנקודה בתקרה כאילו הוא רואה חזיון שהוא לא מסוגל להיפטר ממנו.
״היי, פי... בבקש. תסתכלי עליי״ קולי היה רך וקיוויתי שהוא יגיב כמו שצריך.
זה לקח לו דקה ארוכה אבל הוא הסתכל עליי. עיניו היו מלאות בדמעות וחרדה קיומית. זה הכאיב לי בלב.
״אני כאן איתך, פי. הכל בסדר. אתה בטוח. בבקשה תיקח נשימה עמוקה ותחזור למציאות, תחזור אליי״ הבטתי ישירות לתוך עיניו, לתוך הכאב שלו.
הוא החזיק בחוזקה בידיי כאילו אני הייתי נקודת הקשר האחרונה שלו לחללית האם לפני שהוא הופך לאבוד בחלל החיצון.
״נשימה עמוקה. פנימה והחוצה. תעשה את זה ביחד איתי״ ביקשתי ממנו.
נשמנו יחד פנימה והחוצה והרגשתי שאנחנו מתואמים. לאט לאט הוא התאושש. המבט המבועת נדחק הצידה והפך למשהו בלתי קריא. לפחות הוא יצא מהמצב הקטטוני הזה.
״איך אתה?״
״אני רוצה את אמא שלי, קודי״ הוא פלט בשקט ודמעה זלגה מעיניו.
״אוי...״ אנחת כאב נמלטה ממני.
הוא פשוט נפל לתוך זרעותיי וחיבק אותי חזק. הוא טמן את פניו בצווארי והתחיל לבכות. אני החזקתי אותו ונתתי לו להתפרק.
״פאק, קודי... בבקשה קח אותי מכאן לאמא שלי, אני מתחנן״ הוא יבב.
״בסדר... זה בסדר... בוא נלך״ ליטפתי בעדינות את גבו.
הוא לקח שאיפה עמוקה מצווארי לפני ש-שחרר אותי לאט. עזרתי לו לקום ולנגב את פניו ואפו הדולף. ואז הוא נשען על זרועי ותפס אותה בחוזקה כשהובלתי אותו מחוץ למועדון.
הדרך לבית הקברות הייתה שקטה. הוא הביט מהחלון וניסה להילחם בדמעות שעמדו לצאת לחופשי.
אני נסעתי הכי מהר שיכלתי ואז הגענו. הוא הוביל את הדרך בבית הקברות החשוך והריק עד לקבר של אמו. קריסטן בלאמי. הוא קרס על ברכיו מול האבן ומירר בבכי. אני הרגשתי חסר אונים למול ההתפרקות שלו.
״הלוואי שהייתי כאן... אני צריך אותך... למה הלכת ככה?? זה לא הוגן״ הוא בכה.
הלב שלי נשבר. החיים היו לפעמים כל כך רעים ולא הוגנים. הלוואי שיכלתי להבין אותו. להבין מה הטריגר שגרם לו להתפרק ככה. ומי היה הבחור מהבר?. הוא היה מבוגר מידי בשביל להתעסק עם פורטר. והוא כנראה פגע בו בצורה נוראית. נוראית מספיק כדי לשלוח אותו לסחרור.
״אני כל כך מצטער״ מלמלתי.
״למה היא הלכה, קודי?״
״אני לא יודע... אני מצטער כל כך״ ליטפתי את כתפו.
״אני צריך אותה כל כך... היא היחידה שהבינה אותי, שיכלתי לספר לה הכל״ הוא ניסה להשתלט על הדמעות.
״הלוואי שיכלתי לעשות משהו כדי לגרום לך להרגיש טוב יותר״ אמרתי בשקט.
״אתה קיים זה כבר גורם לי להרגיש טוב יותר״ הוא נעמד על רגליים רועדות ומשך באפו.
״עכשיו אתה סתם מדבר שטויות״ דחפתי את כתפו בניסיון להקליל את האוירה.
״אני לא״ הוא הניד בראשו.
״אתה מרגיש טוב יותר?״
״לא... אבל אני שמח שאתה איתי״ הוא תפס את ידיו ביידי.
״גם אני. אני לא יודע מה היה העניין עם הבחור ההוא אבל זה נראה כמו טראומה רצינית. משהו שאוכל לך את הנשמה, פורטר. אתה חייב לדבר על זה עם מישהו״ אמרתי בעדינות המתבקשת.
״לא הכל יכול להיפטר בדיבורים״ הוא לחש בתבוסה.
״אולי לא אבל זה עוזר״ משכתי בכתפיי.
״פאק קודי... תפסיק להיות כזה נחמד״ הוא משך את ידיו בידי ונראה פתאום כועס.
״אני לא...״
״אתה לא מה? אני לא פאקינג מקרה סעד. ותפסיק לחשוב שאתה יכול להיות המושיע ולטפל במשהו שהוא בכלל לא עניינך״ הוא נבח בתוקפנות.
״לא אמרתי שאתה מקרה סעד! אתה היית במצוקה ואני רק מנסה לעזור!״ הטחתי בו בכעס.
הוא אולי שבור ומתמודד עם טראומה אבל זה לא נותן לו את הזכות לדבר אליי איך שבא לו.
״אתה יכול לדחוף לתחת את העזרה שלך והמבט המרחם הזה!״ הוא צרח עליי.
״לך להזדיין!״ מצאתי את עצמי מקלל ואז התחלתי לפלס דרך בין הקברים אל היציאה.
אולי הייתי רגיש ומכיל אבל זה חצה את גבול את הטעם הטוב. הוא לא יכל להטיח בי האשמות, לצרוח עליי ולהתנהג אליי ככה ולצפות שאני אעמוד שם ואקח את זה.
״קודי! קודי!״ קולו קרא אחריי בזמן שרדף אחריי.
אני הגברתי קצב אבל ליד השער הוא תפס את זרועי.
״אל תגע בי!״ ניערתי את זרועי מנסה לשחרר אותה מאחיזתו.
״אני מצטער״ הוא אמר בקול מפורק.
״במילים שלך- דחוף את הסליחה שלך לתחת, פורטר״ יריתי בכעס.
״אני כזה דפוק, קודי. אין לך מושג אפילו כמה״ הוא מניד בראשו.
״אז לך תטפל בעצמך״.
״אני לא חושב שזה יעזור״ הוא בעט באבן שהייתה על הקרקע בתסכול.
״אז מה כן יעזור לך?״ שאלתי בהתרסה.
״אתה״ הוא השיב בנחרצות.
״אני?״ למה לא האמנתי לזה.
״פאק כן״.
ולפני שהצלחתי אפילו להוציא הגה או לקלוט מה קורה הוא תפס את מותניי, הצמיד אותי אליו ונישק אותי. שפתיו נחתו על שפתיי מבלי התראה מוקדמת. הלם מוחלט אפף אותי ופלאשבקים מימי החטיבה הציפו את מוחי. בניגוד לפעם ההיא שהייתה מהוססת ומלאת בהלה עד שקפצתי בשנייה הראשונה וברחתי הפעם משהו שונה. האוויר שונה. הטעם שונה. הריח שונה. פורטר אוחז בי בכל כוחו. הוא חזק ועוצמתי ובכלל לא רך כמו אלינור. הכל כל כך שונה אבל... לא רע בכלל. אנחנו מתנשקים. אני ופורטר. מה לעזאזל קורה כאן?.